איש אחד היה רשע גמור כל ימיו, וידע בעצמו, כי תשובתו קשה להתקבל. ופעם אחת שאל בדרך שחוק להרב רבי משה די ליאון, זכרונו לברכה, אם יש תרופה למכתו?

ואמר לו הגאון הזה: אין לו תרופה וכפרה, כי אם שיקבל עליו דין מיתה על כפרת עוונותיו. ושאל אותו הרשע, כי אם יקבל עליו דין מיתה, האם יהיה לו חלק בגן עדן?

אמר לו הרב: "הן."

אמר לו הרשע: "הישבע לי, שיהיה מקומי בשכונתך!"

ונשבע לו רבי משה על זה, שיראה לקרבו אליו בגן עדן. וכשמוע כך האיש ההוא, נתאמץ ללכת אחריו לבית מדרשו.

וציווה הרב הנזכר, שיביאו עופרת לפניו. ויביאו עופרת לפניו, והיה נופח תחתיה במפוח, עד שהותכה העופרת היטב. ואחר כך הושיב את האיש הרשע על הספסל וקשר סודר אחד היא מטפחת על עיניו ואמר לו: "התוודה על כל עוונותיך לאלהינו וקבל עליך המיתה חלף עוונותיך שהכעסת כל ימיך לבוראך!"

וקפץ הבעל-תשובה ההוא בבכיה גדולה ומרה עד מאד. והיו עומדים שם סביביו קיבוץ גדול ומושב זקנים ותלמידי חכמים. ואז אמר לו הרב: "הרחב פיך ואמלאהו בפתילה של עופרת."

והאיש ההוא פער פיו לבלי חוק לכל העם העומדים סביבותיו לקבל עליו מיתה שלמה ולקנות חיי עולם הבא.

אז לקח הרב הנזכר כף דבש ורדים והשליך אותו לתוך פיו ויאמר לו: "וסר עוונך וחטאתך תכופר!"

ומיד התחיל הבעל-תשובה לצעוק בקול מר: "רבי! למען כבוד יוצרנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי באבוד נפשי, ולמה לי חיים? אחר כי עוונותי עברו ראשי, מכף רגל ועד ראש אין בי מתום. מה זאת עשית לי? ולמה רימיתני?"

אמר לו הרב: "אל תירא ואל תחת, כי כבר ראה האלהים את מעשיך."

ומאז והלאה לא זז הבעל-תשובה ההוא מבית מדרשו של הרב רבי משה די ליאון, וכל ימיו בתענית ובתשובה גדולה.

ואחר הדברים האלה נתבקש הרב רבי משה די ליאון לישיבה של מעלה ונפטר לבית עולמו. וכשראה הבעל-תשובה ההוא, כי נפטר הרב, בכה במר נפשו ויצעק אל יי, כי יקח אותו אלהים אחר שאין לו רב שידריכהו.

ויהי כאשר הרבה והפציר בתפילה, וייעתר לו יי ונפל למשכב. ובהגיע עת פטירתו, התחיל לצעוק ולקרוא: "פנו מקום להרב רבי משה די ליאון, כי בא עתה אחרי לקיים ולאשר שבועתו ולהוליכני לגן-עדן אצלו!"

ומיד נפטר הבעל-תשובה. ואחר פטירתו ראוהו כמה זקנים וגדולים בחלום יושב בגן עדן אצל רבו ולומד תורה עמו ביחד.

זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל.

(ד, מ-מא). מעשיות פליאות, 22-21; נ"א: ספר המעשיות (בגדד), סי' פ' 54; מעשים טובים, סי' כז, 22-21; טעמי המנהגים, ד, 45. ב"י ו, 133-131, 312. (=סי' 252).