מעשה ברבי יצחק, אביו של רש"י זכרונו לברכה, שהיתה לו אבן טובה אחת והיתה שווה אלף אלפים דינרי זהב. ואירע באותו הזמן, שנאבדה אבן טובה כיוצא בה מעין אחת של עבודה-זרה של הקיסר. ושלח אל רבי יצחק זכרונו לברכה, שתיכף ומיד יביא אליו האבן היקרה שלו, ששמע שהיא נאה לתלות במקום עין אחת בעבודה זרה שלו, שכבר חקר ודרש בכל תפוצות העולם ושמע שאין כמוה להידמות אל אבן יקרה אחרת הנתלית בעין עבודה-זרה שלו, ושיפרעוה לו ככל אשר ישאל ממנו, לא יגרע דבר.

אז הוכרח רבי יצחק לשים לדרך פעמיו והוליך האבן היקרה אתו, וכשהיה בספינה בלב הים, החכים בחכמתו ליראת השם כדי שלא תשתלם העבודה-זרה על ידו, והראה האבן היקרה לנכרי אחד בדפנות הספינה. ובראותו אותה, הטילה מידו לים – בעת שהיה מושיטה ליד הנכרי ההוא. ומיד הטיל עצמו לקרקע הספינה, והיה מורט שערותיו וזקנו ומכה את גופו בבכי נהי ונאקה, באמרו: "אוי לי ואבוי לי, כי איבדתי את כל עמלי ועשרי שעמלתי תחת השמש. כל שכן שהייתי מביאה אל הקיסר, והיה בותן לי כמה אלפים דינרי זהב וכסף – מלבד תשואות חן חן שהיה מרצה לי! אוי לי, כי אין לי עוד תקוה, ומה אעצור עוד?" עד שכל העם שהיו שם ניחמוהו והודיעו העניין לקיסר, וסבר העניין לאמיתותו כאשר נהיה, ונצטער גם הוא על אבידתה ואמר: חבל על דאבדין, מזליה דאותו היהודי שחסר כל כך הרבה אלפים באבדן האבן היקרה, שהיתה חביבה עלי כאישון עיני!"

ומתוך כך ניצול הרב שלא העליל עליו הקיסר. ושום אדם לא הרגיש, שעשה בערמה, לבלתי השתלם העבודה-זרה על ידו.

ובחזירת רבי יצחק מן הספינה ללכת אל עירו ואל ארצו, מצאהו אליהו זכור לטוב ואמר לו: "אתה איבדת המרגלית לעשות רצון קונך, חייך, אשתך תלד לך בן כעת חיה, והוא יהיה אבן טובה שאין כמוה בכל העולם!"

ויצא ממנו רבי שלמה, הוא החכם השלם היקר והיחיד בדודו המכונה רש"י, זכרונו לברכה, שפירש כל התורה וכל הש"ס וכל המשנה, ואחריו לא קם כמוהו.

ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה.

(ד, יח). הגדות קטועות, סי' ט, הגורן, ט, 55-54. נ"א: שלשלת הקבלה, 37; סדר הדורות, א, 99; שארית ישראל, 62. ש"א, 193 (65). ב"י ה, 137-136, 303.