מעשה באבן העזר [כינוי לאבן עזרא] שהלך מרחוק לעירו ונכנס לעיר אחת ביום ערב שבת מלובש בגדי סחבות, כולם מטולאים כדל מדולדל. והתנכר וישב ברחוב היהודים, ואין מאסף אותו הביתה. עד כי סמוך לחשכה ראהו זקן אחד נכבד ושאל לו, אם הוא יהודי.

השיבו: "ברוך השם, יהודי אני, והיום רד מאד ואין מבקש להכניסני לביתו."

אמר לו אותו זקן: "אם ברצונך לבוא אל ביתי, תגלגל עמי הן ברב והן במעט, במה שהזמין יי לי ולבני ביתי לצורך השבת, ותהיה כאחד מבני ביתי."

אז אמר לו אבן העזר: "גם ברוך תהיה, כן תעשה כאשר דיברת."

וכשהיו אוכלים בסעודת ליל שבת, שאל אבך העזר לבעל הבית: "יש לך עוד תבשיל אחר?"

אמר לו: "יש לי עוף אחד שלוק לכבוד סעודת מחר."

אמר לו אבן העזר: "בחייך, נאכלנו הלילה לכבודו, תבורך, ולמחר יי יעזור ויכין כל צרכינו."

ואשת בעל הבית היתה מסרבת, באמרה: "ולמחר מה נאכל?"

עם כל זה, בעל-הבית רצה והביא העוף אל השולחן ואכלוהו.

חזר אבן העזר לשאול לבעל-הבית: "אין לך עוד איזה תבשיל?"

אמר לו בעל-הבית: "יש עוד תבשיל אחד, שאנו מניחים אותו לסעודה שלישית."

אז אמר לו אבן העזר: "בחייך, נאכלנו עתה לכבוד סעודה זאת, ולמחר יסייענו השם ויזמין כל צרכינו לסעודות אחרות."

ובעלת-הבית היתה מצטערת מאד ואומרת: "ראו איך הביא לנו הזולל הזה, שרוצה לאכול הלילה את כל התבשילים שהנחנו למשמרת עד הבוקר, וכי למחר נתענה?"

אמר לה אבן העזר: "אל תיראי, בתי, תני לי התבשיל ההוא שהנחת, ולמחר יזמין יי לנו כל צרכינו, רק כל מחסורינו עליו!"

לרוב ההפצרות שעשה, הביאה לפניו התבשיל גם הוא ואכלוהו. וכל זה עשה אבן העזר להראות חכמתו ותבונתו, דשרי לאנש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, [פירוש: מותר לו לארם להודיע על עצמו במקום שאין יודעים אותו (נדרים סב)] אבל על ידי דברי חכמה.

למחר הלך בהשכמה לבית הכנסת והלך לישב במקום שהיה יושב שם הרב של הקהילה ההיא. וכשהתחילו העם לבוא אל בית הכנסת וראוהו שמה, אמרו לו: "עמוד מכאן, אין זה מקומך, כי אינך ראוי לישב במקום גדולים, שזהו מקום מורנו הרב."

וכל זה היה כמשחק בעיניו, ולא שמע אליהם. ויהי כאשר בא הרב לבית הכנסת, וכל הקהל קמו לפניו לכבודו, והוא לא קם ולא זע מפניו. עד שראשי הקהל חטפוהו בזרועותיו להסירו משם בחזקה וחירפוהו. עד שהרב אמר להם: "אל תפצרו בו עוד, הניחוהו במקומו, כי הוא כסיל בבלי דעת."

והתמיד לישב שם. וקודם שפתחו ארון הקודש לקרות בתורה, ¬הלך אבן העזר על הבימה. והתחיל הנושא בעניין שאמר הרב בפחיתות שכלו, שהוא כסיל בבלי דעת. ודרש כמה סודות נפלאים ופשטים מתוקים מדבש ונופת צופים, דברי חידושים שלא שמעתן אוזן מעולם. עד שהרב וכל הקהל תמהו על רוב חכמתו וידעו, כי תורת אלהים בקרבו.

וכשהלכו מבית הכנסת, הרב וכל ראשי הקהל הקדוש היו מפצירים בו שילך אתם לביתם לאכול עמהם, ולא רצה, כי אמר: "בעל-הבית הזקן שהכניסני בסתר כנפיו ובאהלו אמש, מבלי דעת אותי וחכמתי, אצלו אשב ולא אשנה מאכסניא שלי. ובהתהלכו אל בית מלונו של האיש הזקן, יצאה אחריו משאת הרב וכל ראשי המדינה בבשר ויין ודגים וכל מטעמים; והיה לו ולכל בני בעל-הבית די והותר לכמה וכמה סעודות. ובתוך הסעודה אמר להם אבן העזר: "הלא אמרתי, אל תפחדו, כי יי יזמין ויכין כל מחסורינו, וכן היה!"

והיתה אשת האיש הזקן מתביישת מלפניו, על שהיתה ממאנת אמש להביא לו אשר שאל. והוא רצה שתצא עם בעלה לאכול ליד השולחן בלי שום בושת מפניו, אלא התענגו יחד בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים.

ומשם הכירוהו היותו יחיד בדורו.

(ד, יג-יד). הגדות קטועות, סי' ז (הגורן, ט, 51-49).