מעשה ברבן גמליאל ורבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו מהלכים בדרך. ושמעו קול יהודי והלכו אצלו וקיבלם וכיבדם הרבה מאד. ועשה להם סעודה גדולה, וכל תבשיל שהיה מביא לפניהם, היה מכניס בראש לחדר.

ראוהו פעם ופעמיים ושלוש ואמרו: "שמא מכושף הוא מאכלנו?"

אמרו לו: "על מה אתה עושה כן?"

אמר להם: "אבא זקן יש לי ונדר, שלא יראה פני השוק, אם לא יראה פני חכמים, ולו אני מוליך מן התבשיל."

אמרו לו: "ויצא אלינו, שאנו חכמים מישראל."

מיד יצא אליהם. ואמרו לו: "על מה נדרת ככה?"

אמר להם: "רבותי, הרי שתים עשרה שנים שלקח בני זה את אשתו וכישפוהו ואינו יכול להוליד, ועל כן נדרתי, אולי ישלח לי המקום אדם אחד שירחם על בני ויתפלל עליו."

אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: "מה אתה עושה?"

אמר להם: "הביאו לי זרע של פשתן."

וזרע מן הזרע על גבי טבלא, ונראה בעיניהם, שעלה הפשתן. והתחיל לתלוש, עד שעלתה אשה אחת. ותפשה בציצת ראשה ואמר לה: "תתקני מה שעשית."

אמרה לו: "איני יכולה."

אמר: "אם אינך מתרת, אני אפרסמך."

אמרה: "איני יכולה מפני שהשלכתי אותו [את הכישוף] לים."

וכולם היו שומעים את הקול ואינם רואים מאומה. מיד גזר רבי יהושע על שר הים ופלטו. ‏והתפללו חכמים עליהם, ויצא מהם רבי יהודה בן בתירה.

(ג, ז-ח). חיבור מעשיות, 7 ‏(ירושלמי, סנהדרין ז, כה ד); סדר הדורות ב, 82; מעיל צדקה, תקעח, 42; ס' המעשיות (בגדד), סי' ג, 5. גסטר, סי' 388; מעשה-בוך (גסטר), סי' 225. ב"י ב, 190-189, 352 (= סי' 84).