א

במערת רבי שמעון בן יוחאי

ואספר לכם מעשה נורא, מה שאירע במקום הקדוש הזה, במערת רבי שמעון בן יוחאי.

בימי נערותי איש יהודי יושב הכפר פקיעין היה טוחן חיטים ברחיים של מים הרחק מן הכפר, ותמיד מתפרנס מזה, בהביאו מלוא שק קמח על חמורו ומוכר לאנשי הכפר במשקל. ויהי היום, ויעבור דרך המערה לעת מנחה עם חמורו החבוש שק הקמח כדרכו יום יום. ופתאום בא לפניו איש אחד זקן מבין אילנות החרובים ואמר לו: "בוא עמי אל זו המערה, כי אנחנו כאן תשעה ובך נשלים המניין."

השיבו הטוחן: "היאך אוכל לעזוב את החמור לבדו, פן ואולי ייגנב מאתי."

אמר לו האיש: "אל תירא, אנוכי אחטנו, מידי תבקשני."

אז הלך עמו וראה תשעה אנשים זקנים, זקנם מלובן ככסף טהור. והתפללו מנחה יחד. ואחר התפילה אמר לו: "ראה שמור נפשך מאד לגלות זה הדבר לשום אדם לעולם, כי בנפשך יהיה."

וילך ויקח את חמורו החבוש עומד ומצפה לבעליו והלך להכפר. ויהי הוא מריק שקו ויימלא כל הבית כילו קמח מלא ברכת יי. כן היה כל יום ויום.

ויגדל האיש מאד ונעשה עשיר גדול בזמן מועט. ויהי כל מכיריו מתמול שלשום אמרו: הגם שאול בנביאים? ודחקוהו ואילצוהו לספר להם, מה זה ועל מה זה?

השיבם לאמור: אני מושבע ועומד, לבל אספר לשום אדם, כי סכנה גדולה בעבורי. ויהי כמצחק בעיניהם, כי תמיד היה בעיניהם לאיש פחות וריק. ואמרי לו: "שוטה, ריקה, לא יהיה לך שים היזק מזה!"

אז סיפר להם כל המעשה. ויצו לביתו ונפטר לחיי העולם. אז ראו, כי היה ירא השם וצדיק תמים בסתר וגודל קדושת זה המקום. וילכו על קברו וביקשו ממנו מחילה.

ב

על קברו של רבי יוחנן הסנדלר

הנה אצל זה הקבר של רבי יוחנן הסנדלר יש מערה קטנה; אומרים כי הוא המקום, אשר עיבד בו רבי יוחנן את העורות. והיה הנכרי בעל השדה, אשר המערה היא בתוך שדהו, רועה צאנו בשדה כל היום. ובלילה היה מכניסן לתוך המערה הזאת והפקיד עליהן נערו משרתו שישמרן כל הלילה.

פעם אחת בא בבוקר ומצא את צאנו אצל המערה ואין הנער משרתו אתן לשמרן. ויקצוף מאד על הנער. ויהי כי איחר הנער לבוא לפקוד את צאנו, והנה אדוניו עומד עליהן וחמתו בוערת בו. ויתחלחל הנער מאד לדעת, מה זה ועל מה זה? עודנו משתומם על חרון אף אדוניו, והנה האדון צועק עליו בקול מר צורח ויכהו מכות אכזריות לאמור: "בן בליעל, מדוע נטשת את הצאן והלכת אחרי שרירות לבך הרע? אילו נגנב שה מהעדר, כי עתה הרגתי אותך וניתחתיך לנתחים!"

ויענהו הנער במענה רך: "מדוע ידבר אדוני כדברים האלה? הלא גם אנוכי יראתי לעזוב את הצאן לבדנה, אולם ידעתי, כי במערה הזאת שמורות הן כאילו סוגרו על מסגר!"

כשמוע אדוניו את הדברים האלה, ויוסף להכותו וידבר סרה על כבוד הצדיק רבי יוחנן הסנדלר כדבר אחד הנבלים. עודנו מדבר נאצות, והנה נהפכו פניו וצווארו לאחוריו וערפו נהפך לפניו, ונאלם דומיה ונפל מלוא קומתו ארצה רפה כוח ואין אונים.

ויהי כראות הנער את זאת, וירץ ויספר לבני הכפר את מקרה אדוניו, וייקהלו כולם לראות את המראה הנורא הזה. ויספר להם הנער את כל הדבר מראש, ותיפול חרדת אלהים על האנשים. ויענו כולם יחדיו ויאמרו: "צדקו משפטי יי; הרשע הזה את עוונו ישא, כי חירף מערכות הצדיק השוכן פה; ועתה נלכה ונקריבה קרבן לכבוד הצדיק, אולי ייעתר לנו."

וימהרו ויקחו שה אחד מהצאן ויעלוהו עולה לכבוד הצדיק. ועד מהרה נרפא הנכרי מחוליו, אך נשאר בעל מום. וידור נדר, שמהיום ההוא והלאה ייקר כבוד הצדיק בעיניו וידליק שמן זית במערתו. וכן עשה.

ויהי היום, ויבוא שמה לראות אם הנר דולק בלילה, וימצא כי כבה והשמן איננו. ויאמר בלבו: אם קדוש המקום הזה, מדוע יוכלו חיות השדה לגשת אליו? כי הבין אשר בן אדם לא יערב את לבו לכבות את הנר הזה. ויהי ממחרת, וידלק את הנר שנית, ובחצות הלילה קם משנתו לראות, אם לא כבה הנר. ויהי כבואו אל תוך המערה, וימצא חיה עומדת אצל השמן, כי באה שמה לתומה כדרכה לשתותו, ופיה סגור מבלי יכולת לפתחו, ותקועה במקומה כיתד במקום נאמן ולא יכלה למוש ימין ושמאל. ויקם האיש עליה ויהרוג אותה.

ומהיום ההוא נפל פחד הצדיק הזה על הנכרי והרשה ליהודים לבוא בתוך שדהו להתפלל על קברו. וכן הוא עד היום הזה.

ג

מעיינו של אבא חלפתא

באה טענה בין הישמעאלים יושבי כפר ענן ובין יושבי כפר סמוך לכפר ענן פרסה, על דבר מעיין סמוך לקברו של אבא חלפתא. ובא אבא חלפתא בחלום ליהודי אחד תושב כפר ענן ואמר לו: "חפשו בקברי ותמצאו תיבת נחושת ויש בה שטר כתוב, איך קניתי המעיין מנחום איש גם-זו. ולא יכול שום אדם לעכב מרוצת המים ולהשקות שדהו, עד אשר אשקה אני תחילה. קחו את השטר והראוהו למלך."

וכן עשו. חיפשו בקברו ומצאי השטר. הובא הכתב לפני מלך מצרים וניצחו בדין בני כפר ענן.

הכל מעידים, שזה המעשה אמת.

‏

ד

חורשת זיתים

רחוק כמטחווי קשת מן הכפר [עין זיתון] ציון רבי יהודה בר אלעי ורבי יוסי בנו. ועל הציון אילן שקדים נתייבש זה שלוש שנים. ושם שדה גדול של אילני זיתים והם הקדש לחסיד זכור לטוב.

אומרים, שישמעאלית אחת עלתה על אילן שעל הקבר ללקוט שקדים, ואמרו לה האחרות, שתקח רשות מן החסיד. והיא גידפה בדבריה ונפלה מן האילן ונשתברו כל איבריה; עד שהקדישה לצדיק הצמידים של זהב שעל ידיה, ונקנו בהם אילני זיתים. ואחר כך נקדשו אחרים. עד שעתה יש לו ארבע מאות אילני זיתים.

(ב, קסז-קסט). א: מעשה נסים טו, 16. ב"י ה, 262-261, 308. – ב: מבשרת ציון, 19-18; מעשה נסים יב, 13-12. ב"י ה, 261-259, 307. צפונות, רמט-רנ ("קבר הצדיק"). – ג: לוח ארץ ישראל ח, 12-11; מסעות ארץ ישראל, 70; שבחי ירושלים, 16. ב"י ה, 265-264, 308. – ד: מסעות ארץ ישראל, 45; שבחי ירושלים, 38-37. ב"י ה, 264, 308.