פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898)
אוגוסט 1920 (בקעת סוחאירה) אוֹמֵר הָעֶרֶב: "צָמָא יֵשׁ בִּי לְצֵל!" אוֹמֶרֶת הַלְּבָנָה: "וּבִי צָמָא לְכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ!" הַמַּעְיָן הַצָּלוּל עוֹרֵג לִשְׂפָתַיִם וּמִתְאַנַּחַת הָרוּחַ. בִּי יֵשׁ צָמָא לִבְנוֹת צְחוֹק וְנִיחוֹחַ, צָמָא לִזְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת בְּלִי יָרֵחַ וּבְלִי חֲבַצָּלוֹת וּבְלִי אֲהָבוֹת מֵתוֹת. מִין זֶמֶר-בֹּקֶר שֶׁיַּרְעִיד אֶת מֵימָיו הַשְּׁלֵוִים שֶׁל הֶעָתִיד. וִימַלֵּא בְּתוֹחֶלֶת אֶת אַדְווֹתָיו וְאֶת רִפְשׁוֹ. מִין זֶמֶר זוֹהֵר וְנִנּוֹחַ מָלֵא הִרְהוּרִים, נָקִי מֵעֱנוּת וְעַצֶּבֶת וְזַךְ מִתּוּגַת הַמַּכְאוֹב. זֶמֶר בְּלִי רִקְמָה לִירִית שֶׁיְּמַלֵּא בִּבְנוֹת צְחוֹק אֶת הַשֶּׁקֶט (סִיעַת יוֹנִים עִוְּרוֹת מוּטָלוֹת אֶל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ). זֶמֶר שֶׁיָּבוֹא עַד נִשְׁמַת הַדְּבָרִים, עַד נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָרוּחַ וְיִרְגַע לְבַסּוֹף בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַנִּצְחִי.
Federico Garcia Lorca (1898-1936)
Agosto de l920 (Vega de Zujaira) Dice la tarde: "¡Tengo sed de sombra!" Dice la luna: "¡Yo, sed de luceros!" La fuente cristalina pide labios y suspira el viento. Yo tengo sed de aromas y de risas, sed de cantares nuevos sin lunas y sin lirios, y sin amores muertos. Un cantar de mañana que estremezca a los remansos quietos del porvenir. Y llene de esperanza sus ondas y sus cienos. Un cantar luminoso y reposado pleno de pensamiento, virginal de tristeza y de angustias y virginal de ensueños. Cantar sin carne lírica que llene de risas el silencio (una bandada de palomas ciegas lanzadas al misterio). Cantar que vaya al alma de las cosas y al alma de los vientos y que descanse al fin en la alegría del corazón eterno.
מספרדית: אבנר פרץ
