ז'ראר דה נרוואל (1855-1808)
אפריל הַיָּמִים הַיָּפִים, - הָאָבָק, שָׁמַיִם שֶׁל תְּכֹל וּבָרָק, קִירוֹת לוֹהֲטִים; מִתְאָרְכִים עֲרָבִים, אֵין יֶרֶק סָבִיב, וְרַק אַדְמוּמִית עוֹד תַּרְהִיב הָאִיר בַּדֵּי עֵץ חֲשׁוּכִים! כָּל זֶה מַה מַּכְבִּיד וּמַשְׁמִים. -אֵין זֹאת כִּי אַחֲרֵי הַגְּשָׁמִים, בַּתְּמוּנָה, בְּהֶכְרֵחַ מוֹפַעַת יַרְקוּת וּוַרְדּוּת הָאָבִיב, כְַּמוֹ נִימְפָה, חִיּוּךְ לָהּ מַרְהִיב, צְחוֹרָה, מִן הַמַּיִם בּוֹקַעַת.
Gérard De Nerval (1808-1855)
Avril Déjà les beaux jours, — la poussière, Un ciel d'azur et de lumière, Les murs enflammés, les longs soirs ; — Et rien de vert : — à peine encore Un reflet rougeâtre décore Les grands arbres aux rameaux noirs ! Ce beau temps me pèse et m'ennuie. — Ce n'est qu'après des jours de pluie Que doit surgir, en un tableau, Le printemps verdissant et rose, Comme une nymphe fraîche éclose Qui, souriante, sort de l'eau.
מצרפתית: אבנר פרץ
