מרסלין דבורד-ואלמור (1859-1786)
טיול של סתיו חַיַּי, נִשְׁמָתִי! הֲתִזְכֹּר אֶת הַיּוֹם, יוֹם סְתָו עַגְמוּמִי וְחִוֵּר, תַּשׁ כֹּחוֹ? כְּנִפְרָד מִן הַיַּעַר הָיָה בְּגָנְחוֹ, אַחֲרֵי שֶׁדִּכְדּוּךְ הוּא נָסַךְ בּוֹ עַד תֹּם. מִגְּרוֹן צִפּוֹרִים רוֹן תִּקְוָה כְּבָר חָדַל כִּי כְּפוֹר שֶׁל טְלָלִים עָטַף כַּנְפֵיהֶן; וּבְקָרְאָן לִבְנֵי זוּג לָשׁוּב אֶל הַקֵּן, יִצְפּוּ לְבוֹא עֶרֶב עַל בַּד שֶׁקָּמַל.
Marceline Desbordes-Valmore (1786-1859)
La promenade d’automne Te souvient-il, ô mon âme, ô ma vie, D’un jour d’automne et pâle et languissant? Il semblait dire un adieu gémissant Aux bois qu’il attristait de sa mélancolie. Les oiseaux dans les airs ne chantaient plus l’espoir; Une froide rosée enveloppait leurs ailes, Et, rappelant au nid leurs compagnes fidèles, Sur des rameaux sans fleurs ils attendaient le soir.
מצרפתית: אבנר פרץ