מרסלין דבורד-ואלמור (1859-1786)
איני יודעת כבר, איני רוצה עוד אֵינִי יוֹדַעַת כְּבָר כֵּיצַד נוֹלַד הַכַּעַס; הוּא דִּבֵּר ... כָּל שְׁגָגוֹתָיו נִמְחוּ; עֵינָיו עָתְרוּ, וּפִיו פִּיֵּס בְּרַעַד: כָּל סִימָנֶיךָ, בַּיְשָׁנִי כֹּה, כַּעַס, לֹא אֵדַע כֵּיצַד נִדְחוּ. אֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת שֶׁאָהַבְתִּי; רַק יְחַיֵּךְ וְדִמְעָתִי תִּמּוֹג; לַשָּׁוְא, בְּמֶתֶק רַב אוֹ אוֹן, יָדַעְתִּי, רוֹצֶה כִּי שׁוּב אֹהַב כְּשֶׁאָהַבְתִּי, אֲבָל לְכָךְ לֹא אֶעֱרֹג. לָנוּס אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד בְּעֵת הֵעָדְרוּתוֹ, כָּל נְדָרַי אֲזַי מְיֻתָּרִים נִרְאִים לִי. בְּלִי בְּעַצְמִי לִבְגֹּד, הִתְעַמַּתִּי עִם נוֹכְחוּתוֹ; אַךְ בְּלִי לָמוּת, לָשֵׂאת עוֹד אֶת הֵעָדְרוּתוֹ, אֵינִי יוֹדַעַת, מִי יוֹרֶה לִי?
Marceline Desbordes-Valmore (1786-1859)
Je ne sais plus, je ne veux plus Je ne sais plus d’où naissait ma colère; Il a parlé… ses torts sont disparus; Ses yeux priaient, sa bouche voulait plaire: Où fuyais-tu, ma timide colère? Je ne sais plus. Je ne veux plus regarder ce que j’aime; Dès qu’il sourit tous mes pleurs sont perdus; En vain, par force ou par douceur suprême, L’amour et lui veulent encor que j’aime; Je ne veux plus. Je ne sais plus le fuir en son absence, Tous mes serments alors sont superflus. Sans me trahir, j’ai bravé sa présence; Mais sans mourir supporter son absence, Je ne sais plus!
מצרפתית: אבנר פרץ