מרסלין דבורד-ואלמור (1859-1786)
ורדי סעדי וְרָדִים רָצִיתִי לְהַגִּישׁ לְךָ הַבֹּקֶר דֹּרֶן, אַךְ כֹּה רַבִּים מֵהֶם נָעַצְתִּי בַּמִּקְטֹרֶן עַד לֹא יָכְלוּ הַלּוּלָאוֹת עוֹד לְהָכִיל. לוּלָאוֹת הִתְרוֹפְפוּ. וְרָדִים הִתְעוֹפְפוּ בָּרוּחַ אֶל הַיָּם כֻּלָּם הִתְנַפְנְפוּ, בַּמַּיִם לִבְלִי שׁוּב נִשְּׂאוּ הֵם בְּרֹב גִּיל. הַגַּל אָז הֶאֱדִים, כְּמוֹ אֵשׁ אוֹתוֹ אוֹפֶפֶת. הָעֶרֶב, שִׂמְלָתִי, נִיחוֹחַ עוֹד נוֹדֶפֶת, הָרַח בִּי אֶת זִכְרֵי רֵיחָם הַמַּהְבִּיל.
Marceline Desbordes-Valmore (1786-1859)
Les roses de Saadi J’ai voulu ce matin te rapporter des roses, Mais j’en avais tant pris dans mes ceintures closes Que les nœuds trop serrés n’ont pu les contenir. Les nœuds ont éclaté. Les roses envolées Dans le vent, à la mer, s'en sont toutes allées. Elles ont suivi l’eau pour ne plus revenir. La vague en a paru rouge et comme enflammée. Ce soir, ma robe encore en est toute embaumée... Respires-en sur moi, l’odorant souvenir.
מצרפתית: אבנר פרץ