לואיס דה קמואנס (1580-1524)
הה, נשמתי, העדינה, איכה זה, אללי! הָהּ, נִשְׁמָתִי, הָעֲדִינָה, אֵיכָה זֶה, אַלְלַי, נָטַשְׁתְּ חַיַּיִךְ הַדְּווּיִים, כֹּה בְּמַפְתִּיעַ, לָנוּחַ לָךְ עַתָּה לָנֶצַח בָּרָקִיעַ, בְּעוֹד אֲנִי נָדוֹן עַל אֲדָמוֹת לְיִסּוּרַי. אִם שָׁם בִּמְרוֹמֵי אֶתֶר שֶׁעָלִית אֵלָיו, אוּלַי עוֹד זֵכֶר הַחַיִּים שֶׁלֶּעָבָר מַפְצִיעַ, אַל תִּשְׁכְּחִי חֹם אַהֲבָה אֲשֶׁר הִבְקִיעַ וְשֶׁאוֹתוֹ מְלֵא-טֹהַר חָזִיתִי בְּעֵינַי. וְאִם תִּרְאִי דְּבַר-מָה אֲשֶׁר יַצְלִיחַ לִטֹּל אֶת עֹקֶץ מַכְאוֹבַי וְצַעַר בְּלֹא מַרְפֵּא עַל אָבְדָנֵךְ, יַשְׁכִּיחַ, לָאֵל נָא הַעְתִּירִי אַתְּ, שֶׁיְּקַצֵּר שְׁנוֹתַי וְלִרְאוֹתֵךְ שֵׁנִית כְּאָז יַנִּיחַ, יָשׁוּבוּ בִּמְהֵרָה לִצְפּוֹת בָּךְ שְׁתֵּי עֵינַי.
Luís de Camões (1524-1580)
Alma minha gentil, que te partiste Alma minha gentil, que te partiste Tão cedo desta vida, descontente, Repousa lá no Céu eternamente E viva eu cá na terra sempre triste. Se lá no assento etéreo, onde subiste, Memória desta vida se consente, Não te esqueças daquele amor ardente Que já nos olhos meus tão puro viste. E se vires que pode merecer-te Alguma cousa a dor que me ficou Da mágoa, sem remédio, de perder-te, Roga a Deus, que teus anos encurtou, Que tão cedo de cá me leve a ver-te, Quão cedo de meus olhos te levou.
מפורטוגלית: אבנר פרץ
