תומס הרדי (1928-1840)
בגן צוֹפִים מָתַי חַמָּה מִכֶּלֶא עַב תַּבְקִיעַ (הַיּוֹם עוֹד לֹא גָּוַע וְלַיִל טֶרֶם בָּא) גָּחַנּוּ עַל שְׁעוֹן-שֶׁמֶשׁ. וְכֹה הִמְתַּנּוּ חֶרֶשׁ: אַחַר נִסְיוֹנוֹת-שָׁוְא, פָּרְצָה, כְּמוֹ עֵת לִזְרֹחַ, הֵטִילָה צֵל עַל קַו עָדָיו הַזְּמַן הִגִּיעַ. רַק הֶרֶף עַד אַרְגִּיעָה, אַךְ זֵכֶר בִּי בּוֹהֵק: עַל זוֹ אֲשֶׁר הַצֵּל הוֹרָה אָז וְהִצְבִּיעַ נִגְזַר לְהִסְתַּלֵּק. 1915.
Thomas Hardy (1840–1928)
In the garden We waited for the sun To break its cloudy prison (For day was not yet done, And night still unbegun) Leaning by the dial. After many a trial - We all silent there - It burst as new-arisen, Throwing a shade to where Time travelled at that minute. Little saw we in it, But this much I know, Of lookers on that shade, Her towards whom it made Soonest had to go. 1915.
מאנגלית: אבנר פרץ
