ארתור רמבו (1891-1854)
אושר הוֹ עוֹנוֹת, הוֹ אַרְמוֹנוֹת, אֵי נְשָׁמָה בְּלִי פְּגִימוֹת? הוֹ עוֹנוֹת, הוֹ אַרְמוֹנוֹת, עָמַלְתִּי עַל תּוֹרַת הַסּוֹד שֶׁל אֹשֶׁר, לֹא אֶחְדַּל מִלְּמֹד. יְחִי הַלָּה, יְחִי כָּל עֵת בָּהּ שֶׂכְוִי-גָאלִי שִׁיר פּוֹלֵט. אַךְ לֹא אוֹסִיף לְהִתְאַוּוֹת הוּא בְּחַיַּי כָּעֵת יִשְׁלֹט. קִסְמוֹ אוֹחֵז בַּלֵּב, בַּגּוּף, כָּל מַאֲמָץ מוֹתִיר נָגוּף. אֵיכָה תּוּבַן פֹּה מִלָּתִי? הוּא הִבְרִיחָהּ לְהַוָּתִי! הוֹ עוֹנוֹת, הוֹ אַרְמוֹנוֹת!
Arthur Rimbaud (1854-1891)
Bonheur Ô saisons, ô châteaux, Quelle âme est sans défauts ? Ô saisons, ô châteaux, J’ai fait la magique étude Du Bonheur, que nul n’élude. Ô vive lui, chaque fois Que chante son coq gaulois. Mais! je n’aurais plus d’envie, Il s’est chargé de ma vie. Ce charme! il prit âme et corps, Et dispersa tous efforts. Que comprendre à ma parole? Il fait qu’elle fuit et vole! Ô saisons, ô châteaux!
מצרפתית: אבנר פרץ
