פול ורלן (1896-1844)
Nevermore זִכְרוֹנוֹת, זִכְרוֹנוֹת, מַה תֹּאבוּ? זֶה הַסְּתָיו אֶת הַטֶּרֶד הִבְרִיחַ, גֵּרֵשׁ הַמַּשָּׁב; קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִתְּכָה מוֹנוֹטוֹנִית כְּמוֹ קַו אֶל תּוֹךְ יַעַר מַצְהִיב, רוּחַ פָּח בֵּין עָלָיו. שְׁנֵינוּ יַחַד פּוֹסְעִים כְּבַחֲלוֹם מְזֹהָר, עֵת הָרוּחַ פּוֹרַעַת הִרְהוּר וְשֵׂעָר - פִּתְאוֹם נָעֲצָה בִּי מַבָּט שֶׁהוּאַר: "מֶה הָיָה הַיָּפֶה בֵּין יָמֶיךָ?" תֹּאמַר בְּקוֹל רַךְ וּמְהַדְהֵד, מָלֵא זֹךְ, קוֹל מַלְאָךְ; וְחִיּוּךְ נֶעֱלָם אָז עָנָה לָהּ עַל כָּךְ, כְּשֶׁנָּשַׁקְתִּי לְפֶרֶק יָדָהּ צַח כְּמוֹ דָּר. - הָהּ! פְּרָחִים רִאשׁוֹנִים, מֶה עָרֵב נִיחוֹחָם! וְהַ"כֵּן" הָרִאשׁוֹן, הָהּ מִלְמוּל נֶהֱדָר, עֵת יִבְקַע מִשִׂפְתֵי אֲהוּבָה, מַה יִּנְעַם!
Paul Verlaine (1844-1896)
Nevermore Souvenir, souvenir, que me veux-tu ? L'automne Faisait voler la grive à travers l'air atone, Et le soleil dardait un rayon monotone Sur le bois jaunissant où la bise détone. Nous étions seul à seule et marchions en rêvant, Elle et moi, les cheveux et la pensée au vent. Soudain, tournant vers moi son regard émouvant "Quel fut ton plus beau jour?" fit sa voix d'or vivant, Sa voix douce et sonore, au frais timbre angélique. Un sourire discret lui donna la réplique, Et je baisai sa main blanche, dévotement. - Ah ! les premières fleurs, qu'elles sont parfumées ! Et qu'il bruit avec un murmure charmant Le premier oui qui sort de lèvres bien-aimées!
מצרפתית: אבנר פרץ
