רוברט פרוסט (1963-1874)
מיודע ללילה הָיִיתִי מְיֻדַּע לַלַּיְלָה וּמַכִּיר. הָיִיתִי גָּח וְשָׁב עִם זַרְזִיפֵי מָטָר. הָיִיתִי מִתְרַחֵק מִקְּצֵה אוֹרוֹת הָעִיר. הָיִיתִי מִתְבּוֹנֵן בָּרְחוֹב הַמְּיֻסָּר. הָיִיתִי אָז חוֹלֵף עַל פְּנֵי שׁוֹמֵר הַלַּיִל מַשְׁפִּיל עֵינַי, לַחְסֹךְ הֶסְבֵּר כֹּה מְיֻתָּר. עוֹמֵד הָיִיתִי דֹּם, עוֹצֵר מִדְרַךְ רַגְלַיִם, עֵת צְעָקָה הִבְקִיעָה, קְטוּעָה וְגַלְמוּדָה נִשֵּׂאת מֵרְחוֹב אַחֵר מֵעַל סִמְטָא וּבַיִת, אַךְ לֹא לְהָשִׁיבֵנִי, גַּם לֹא לְשֵׁם פְּרִידָה; וְעוֹד רָחוֹק מִזֶּה, בִּמְרוֹם שָׁמָיו מֵאִיר אוֹרְלוֹג מַבְהִיק נוֹגֵהַּ, חָזוּת לוֹ מְעִידָה כִּי זְמַן אֵינוֹ שָׁגוּי גַּם לֹא נָכוֹן תָּדִיר. הָיִיתִי מְיֻדַּע לַלַּיְלָה וּמַכִּיר.
Robert Frost (1874-1963)
Acquainted with the Night I have been one acquainted with the night. I have walked out in rain—and back in rain. I have outwalked the furthest city light. I have looked down the saddest city lane. I have passed by the watchman on his beat And dropped my eyes, unwilling to explain. I have stood still and stopped the sound of feet When far away an interrupted cry Came over houses from another street, But not to call me back or say good-bye; And further still at an unearthly height, One luminary clock against the sky Proclaimed the time was neither wrong nor right. I have been one acquainted with the night.
מאנגלית: אבנר פרץ
