אנטוניו מצ'אדוֹ (1939-1875)
דרכים בָּעִיר הַמוֹרִית, מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת הוֹגֶה אֲנִי בְּעֶרֶב חֲרִישִׁי, בָּדָד, רַק עִם צִלִּי וּמַכְאוֹבַי. שׁוֹטֵף זוֹרֵם לוֹ הַנָּהָר בֵּין צִלְּלֵי גַּנִּים, בֵּינוֹת זֵיתִים אֲפַרְפָּרִים, וְדֶרֶךְ שְׂדוֹת בָּאֵזָה רַבֵּי אשֶׁר. חוֹפִים בַּדֵּי זָהָב אֶת אַדְמִימוּת הַגֶּפֶן. גוּאַדֶלְקִיוִיר – שִׁבְרֵי סַכִּין פְּזוּרִים, מִתְנוֹצְצִים בְּבֹהַק. הַרְחֵק מִתְנַמְנְמִים לָהֶם הָרִים לוּטִים בַּעֲרָפֶל, זוֹ עַרְפִילִית סְתָו אִמָּהִית; רוֹגְעוֹת שׁוּמוֹת מָהוּת-אַבְנִית שֶׁלָּהּ בְּעֶרֶב לַח זֶה שֶׁל נוֹבֶמְבֵּר, עֶרֶב רָחוּם, אַרְגְּמָנִי וְסָגֹל. רוּחַ בָּאָה, נִעֲרָה עֲצֵי בּוּקִיץ קְמֵלִים בַּדֶּרֶךְ, בַּהֲקִימָהּ בִּמְעַרְבּוֹלוֹת וְרֻדּוֹת עֲפַר הָאָרֶץ. הַלְּבָנָה עוֹלָה חֲבוּלָה וּמְלֵאָה וּמִתְנַשֶּׁפֶת. שְׁבִילִים לְבַנְבָּנִים מִצְטַלְּבִים וְשׁוּב מִתְרַחֲקִים תָּרִים אַחַר כְּפָרִים קְטַנִּים פְּזוּרִים בַּגַּיְא וְעַל הַסְיֵירָה. דַּרְכֵי שָׂדוֹת ... אַיי, אַיי, עִמָּהּ לֹא עוֹד אָשׁוּב לָלֶכֶת!
Antonio Machado (1875-1939)
Caminos De la ciudad moruna tras las murallas viejas, yo contemplo la tarde silenciosa, a solas con mi sombra y con mi pena. El río va corriendo, entre sombrías huertas y grises olivares, por los alegres campos de Baeza Tienen las vides pámpanos dorados sobre las rojas cepas. Guadalquivir, como un alfanje roto y disperso, reluce y espejea. Lejos, los montes duermen envueltos en la niebla, niebla de otoño, maternal; descansan las rudas moles de su ser de piedra en esta tibia tarde de noviembre, tarde piadosa, cárdena y violeta. El viento ha sacudido los mustios olmos de la carretera, levantando en rosados torbellinos el polvo de la tierra. La luna está subiendo amoratada, jadeante y llena. Los caminitos blancos se cruzan y se alejan, buscando los dispersos caseríos del valle y de la sierra. Caminos de los campos... ¡Ay, ya, no puedo caminar con ella!
מספרדית: אבנר פרץ
