גבריאלה מיסטרל (1957-1889)
כֻּלָּנוּ אֲמוּרוֹת הָיִינוּ לִמְלֹךְ עַל מַמְלְכוֹת הַיָּם: רוֹזָלִיָּה עִם אֶפִיגֶנְיָה וְלוּסִילָה עִם סוֹלֵדָד. בְּעֵמֶק אֶלְקִי שֶׁעִטְּרוּהוּ הֲרָרִים מֵאָה כִּמְעַט, אֲשֶׁר כְּמוֹ זְבָחִים הִזְהִירוּ בְּגוֹן אֹדֶם וּזְעַפְרָן. שִׁכּוֹרוֹת, כָּל זֹאת אָמַרְנוּ, וּדְבָרֵנוּ נֶאֱמָן: כִּי נִמְלֹךְ, אָמְנָם, כֻּלָּנוּ, גַּם נַגִּיעַ אֶל הַיָּם. בְּצַמּוֹת שֶׁל בְּנוֹת הַשֶּׁבַע וְכָתְנוֹת מִצֶּמֶר דַּק, עֵת דּוֹלְקוֹת אַחַר הַטֶּרֶד, רַצְנוּ בֵּין צִלְלֵי הַגַּן. הֵן הַמַּמְלָכוֹת, אָמַרְנוּ, שֶׁשְּׁרִירוֹת הֵן כַּקוּרְאָן, כֹּה גְּדוֹלוֹת וַהֲדוּרוֹת הֵן יִשְׂתָרְעוּ וַדַּאי עַד יָם. אַרְבָּעָה בְּנֵי זוּג יוֹפִיעוּ לַכְּלוּלוֹת בְּבוֹא הַזְּמַן, מֶלֶךְ, כְּמוֹ דָּוִד נְעִים זֶמֶר, יִהְיֶה אָז כָּל חָתָן. בִּהְיוֹת הַמַּמְלָכוֹת בְּלִי גֶּמֶר, יִכְלְלוּ הֵן בִּגְבוּלָן יָם אַצּוֹת וְיָם שֶׁל יֶרֶק, וּפַסְיוֹן – עוֹף מְטֹרָף. גַּם עֲצֵי פְּרִי שָׁם בְּלִי חֵקֶר: עֵץ שֶׁל לֶחֶם, עֵץ חָלָב, לֹא נִנְשֹׁךְ עוֹד שָׁם מַתֶּכֶת לֹא נַחְטֹב עוֹד גְוָאיָקָן. כֻּלָּנוּ אֲמוּרוֹת הָיִינוּ לַעֲלוֹת לִמְלֹךְ, אָמְנָם; אַךְ אַף לֹא אַחַת מוֹלֶכֶת לא בְּאָרָאוּקוֹ, לֹא בְּקוּפָּאן. נָשְׁקָה יוֹרֵד-יָם, רוֹזָלִיָּה, שֶׁכְּבָר נָשׂוּי הָיָה לַיָּם, הַמְנַשֵּׁק, מוּל חוֹף גוּאַיְיטֶקָאס בְּמוֹ סַעַר כְּבָר נִטְרַף. סוֹלֵדָד, שִׁבְעַת אַחֶיהָ, הִיא גִּדְּלָה אֶחָד אֶחָד, וְנוֹתְרוּ שְׁחֹרוֹת עֵינֶיהָ – לֹא רָאוּ כְּלָל אֶת הַיָּם. בַּכְּרָמִים שֶׁל מוֹנְטֶגְרַנְדֶה, עַל חָזָהּ, מִלֹּבֶן צַח, בְּנֵי אֲחֵרוֹת הִיא מְיַשֶּׁנֶת, שֶׁלָּהּ, לֹא תְּיַשֵּׁן הִיא כְּבָר. אַחֲרֵי זָר, אֶפִיגֶנְיָה, בַּדְּרָכִים, בְּלִי הֶגֶה כְּלָל, אָז הָלְכָה, בְּלִי שְׁמוֹ לָדַעַת – כִּי הַגֶּבֶר הוּא כְּמוֹ יָם. וְלוּסִילָה שֶׁדִּבְּרָה לָהּ עִם נָהָר, קְנֵה-סוּף וְהַר, בְּאַרְצוֹת טֵרוּף הַסַּהַר, כֵּס מַלְכוּת לָהּ שָׁם נוֹעַד. בֶּעָבִים, בָּנִים עֲשֶׂרֶת, הִיא מָנְתָה וּבְמֵי נָהָר, חֲתָנִים נָאִים חָזְתָה הִיא, בַּסּוּפוֹת – גְּלִימַת הָדָר. בְּעֵמֶק אֶלְקִי שֶׁמֻּקָּף הוּא בְּמֵאָה הָרִים כִּמְעַט, אֲחֵרוֹת עַכְשָׁו שָׁרוֹת כְּבָר, וְיָשִׁירוּ עוֹד, מָחָר: "הֵן כֻּלָּנוּ עוֹד נִמְלֹכָה, מַלְכוּתֵנוּ תֶּעֱצַם, וּבִהְיוֹת רָחְבָּהּ בְּלִי חֵקֶר, הֵן נַגִּיעַ עַד הַיָּם."
Gabriela Mistral (1889-1957)
Todas íbamos a ser reinas, de cuatro reinos sobre el mar: Rosalía con Efigenia y Lucila con Soledad. En el valle de Elqui, ceñido de cien montañas o de más, que como ofrendas o tributos arden en rojo y azafrán, Lo decíamos embriagadas, y lo tuvimos por verdad, que seríamos todas reinas y llegaríamos al mar. Con las trenzas de los siete años, y batas claras de percal, persiguiendo tordos huidos en la sombra del higueral, De los cuatro reinos, decíamos, indudables como el Korán, que por grandes y por cabales alcanzarían hasta el mar. Cuatro esposos desposarían, por el tiempo de desposar, y eran reyes y cantadores como David, rey de Judá. Y de ser grandes nuestros reinos, ellos tendrían, sin faltar, mares verdes, mares de algas, y el ave loca del faisán. Y de tener todos los frutos, árbol de leche, árbol del pan, el guayacán no cortaríamos ni morderíamos metal. Todas íbamos a ser reinas,
מספרדית: אבנר פרץ
