הגענו מהאווירון לבית לִיד והלכנו לישון, ויש איתנו תינוקים. הגענו, אנחנו לא יודעים. אנחנו בוכים, אנחנו רועדים, איפה אנחנו? אנחנו יודעים איפה אנחנו? עד שראינו את המנהלים. זה אֶל-מנהלים ככה, הראש פתוח, כולם לא מתלבשים טוב. אנחנו בתימן רגילים שהבחורים מתלבשים והבחורות מתלבשות, ושם ראינו את כולם ככה, כמו האשכנזים עכשיו: חצאית עד לפה, הראש חשוף! חשבנו אנחנו אבודים. איפה אנחנו הגענו? זה ארץ ישראל? זה היהודים!? זה אומר: "אלו לא יהודים." וזה אומר: "אלו לא יהודים", זה אומר: "בר מינן", וזה יגיד: "אבוי על הצרה", וזה יגיד: "זה ערבים..." באמת, באותו זמן חשבנו הם לא יהודים. למה? כשהיינו בַּתימן אנחנו שמענו על ארץ ישראל. חשבנו אנחנו נגיע לארץ ישראל אין ערבים, רק יהודים, רק דתיים רק... ארץ ישראל! אבל באמת כל הכבוד להם. עוד כשהיינו בעדן הם באו ועזרו לנו באווירונים, באוכל, בלבוש, בהכל. אבל רק הגענו לכאן אמרו יאללה, יקחו את התינוק שלי ממני. לא רק ממני, מכל אמא ייקחו התינוק שלה לבית תינוקות. ואנחנו לא יודעים בית תינוקות, לא יודעים מנהלים, לא יודעים אחות ולא יודעים רופאים. לא יודעים אצלנו בתימן לא רופאים, לא אחות, לא מלחמה ולא בית חולים – שום דבר! שום דבר!

שמו אותנו בחפיץ, זה מקום שעושים לעולים, כמו סלון כזה גדול, נתנו מיטות ושמו משפחה פה ומשפחה פה, וכל החפיץ לחמש עשרה משפחות. רק הגענו מהאווירון, פתאום באו לחפיץ שלושה מנהלים, אמרו: "יאללה, אנחנו ניקח את התינוקים לבית תינוקות".

לי היה ילד בן שלושה חדשים. אמרתי: "אני לא אתן הילד שלי, אפילו אמות".

אמרו לי: "אם לא תתני אותו הוא ימות."

אמרתי: "הוא לא ימות! שלושה חודשים ואנחנו באים מן התימן ברגל והוא על הכתף שלי ושל אבא שלו ולא היה לו שום נגע רע, אפילו נזלת לא היה לו."

ישבנו כל הלילה וכל היום ואנחנו בוכים, לא רצינו ניתן הילדים.

אמרו: "לא יתנו לכם אוכל, לא יתנו לכם שמיכות לא יתנו לכם..."

אמרתי: "שלא יתנו לנו."

היו באים אלינו, שלושה ארבעה מנהלים יבואו, שלושה ילכו, שלושה יבואו... כל היום והם אומרים רק רוצים יקחו את הילדים. ואנחנו חמש בחורות לא רצינו לתת את הילד שלנו. אמרתי: "אני אמות ולא אתן את הילד שלי. יש לי מה לתת לו לאכול, יש לי חלב."

אבל מה? אנחנו לא מבינים מה הם אומרים לנו והם לא מבינים מה אנחנו אומרים. היינו מדברים בערבית תימנית: "אנא לא אדי ולדי. ולדי מא אדיש!"

והם היו אומרים: "תתנו את הילדים שלכם. הם ימותו."

אמרתי: "לא! הילד שלי לא ימות!"

זאת מחזיקה בו – "עזוב את הילד שלי!" וזאת מחזיקה בו: "עזוב את הבת שלי!" וזאת מחזיקה בו: "עזוב את הבן שלי..." ככה עד הערב. אז באו בכֹח ולקחו כל הילדים שהיו בחפיץ לבית תינוקות. אמרו: "בית תינוקות זה יופי: יש מיטות ודייסה ואחות ומטפלים."

הם אמרו שיקחו אותם ויטפלו בהם ואנחנו נלך להניק אותם כל יום שלוש פעמים. אבל אנחנו לא יודעים! לא יודעים מה זה בית תינוקות לא יודעים מה זה אחות, לא יודעים מה זה שום דבר. לא יודעים כלום!

ישבנו כל הלילה בבית תינוקות ואנחנו מפחדים. בבוקר אמרו: 'יאללה, תניקו את זה!' הייתה מביאה לנו האחות את הילדים ואומרת: "תתנו להם אוכל ותלכו הביתה".

אמרתי: "אני לא אלך הביתה, רק אני אקח את הילד ואני אלך הביתה. תחזירו את הילד!", אמרתי להם.

מה יקחו לי את הילד שלי? באו שתים אחיות, אמרו: "גברת, את מוכרחה תלכי הביתה! הילדים ישארו פה, ותראי הכל טוב. יש פה חימום, וזה וזה."

בסדר. ישבנו באוהל שעה וחזרנו, אבל לא נתנו לנו להיכנס, אותו יום לא נתנו. אמרו: "רק בשעות! בשתים עשרה תבואי להניק!"

חזרנו וישבנו שמה. היינו מסתכלים מן החלונות ורואים: הילדים היו בוכים, התינוק בוכה, ואנחנו לא רגילים שהם בוכים, אבל לא נתנו לנו להיכנס. ישבנו חמישה ימים ככה. ואיתנו יש אחת מן צנעא, בית אלעוזיירי, יש לה ילד... בלי עין רעה! אבא שלו היו לו סימנים (פיאות) עד לפה, והיא בגרגוש, במקרמה, בהכל. אמרתי לה: "יא בנת עמי, אנחנו לא נעזוב את הילדים שלנו".

אמרה: "אני אשאר פה! אני אשאר פה בבית תינוקות!"

ישבנו חמישה ימים. מה יעשו? מה יעשו?

אחר כך, המנהלים וכולם עשו מחתרת ככה ביניהם. אמרו: "מה אלה רוצים לבלבל לנו את המוח? נשארים לנו אחרי החלונות ואחרי הדלתות, לא רוצים ילכו אל המחנה?"

אותו היום הלכנו ארבע: אני ומרת אלעוזיירי ועוד שתים, רומייה מן חבאן ואחת בידאנייה – שוּבְּיֶה. הינקנו אותם, החלפנו לילדים וישבנו בבית תינוקות. באו שתים אחיות, אמרו: "גברת יאללה, תלכי הביתה! עכשיו חושך, תלכו הביתה ובבוקר תבואו".

אמרתי: "מה? אני אשאיר אותו כל הלילה? יבכה, ימות?"

אמרו: "לא יקרה להם שום דבר. תלכו הביתה".

אמרתי לחברה שלי: "תשמעי, אם אנחנו נלך מכאן עכשיו, את לא תראי אותו יותר! אולי יעשו לנו משהו בילדים?"

אמרה לי: "את משוגעת? מה כבר יעשו להם? אנחנו נישאר שעה ונחזור".

הלכנו לחפיץ ואחרי שעה חזרנו. אחד מהמנהלים אמר: "למה באתם?"

אמרתי: "באנו אצל הילדים, באתי אצל הילד שלי".

אמר: "עכשיו הם ישנים, תלכו הביתה! אין! אין כניסה! רק בחמש בבוקר!"

הלכנו אנחנו בוכים. כולנו בוכים.

הלכנו בחמש בבוקר כבר מראים לנו אותם מן החלונות. אמרה האחות: "הילד לא מרגיש טוב. תקחי את הכוס, רק תתני חלב בכוס ואני אתן לו בבקבוק".

אמרתי: "מה את מדברת? אני לא מסכימה לחלוב לכוס ככה".

אבל לא היתה ברירה – נתתי לה חלב לכוס. אחר כך היא נכנסת ואני מסתכלת מהחלון: לקחה את הכוס, שפכה אותו לבקבוק והיא נותנת לילד ישתה מן הבקבוק, והוא לא רוצה ישתה מן הבקבוק, הוא בוכה הוא לא רגיל מהבקבוק. שמה את הבקבוק ככה על המיטה, הפכה את הילד על הבטן שלו וגירשה אותנו.

אנחנו עומדות בחוץ, לא הלכנו לגמרי. באו שתים מהאשכנזיות האלה, אומרות למנהל: "תראה, הן כל הלילה מבלבלות את הראש: כל שעה והם באים כל שעה והם באים."

אמר: "טוב, גברת, תלכו הביתה ובתשע תבואו".

אמרתי: "היא לא נותנת לי להניק את הילד שלי, רק היא לקחה ממני חלב והלכה לתת לו בבקבוק והוא לא רצה לאכול והיא הפכה אותו על הבטן". אמרתי לו, והוא עושה ככה עם הכתפיים.

לוּ הייתי כמו היום, בחיי, אז שראיתי אותה תיתן לו בכוס ממה שאני אחלוב לה – הייתי לוקחת אבן ואשבור את החלון ואשבור את כולם! לו רק הייתי כמו היום. אפילו ייקחו אותי לבית סוהר, שייקחו. אבל היינו בוכים, היינו רועדים, אנחנו לא יודעים איפה אנחנו ואנחנו לא יודעים מה הם אומרים לנו. הם מדברים עברית שאנחנו לא מבינים שום דבר.

חזרנו בשתים עשרה. אמרו: "הילדים לא מרגישים טוב, אנחנו לקחנו אותם לבית חולים".

"איזה בית חולים?! רק עכשיו הרגישו טוב, איזה בית חולים?!"

אמרו: "הם לא מרגישים טוב". הבן של מרת אלעוזיירי ושל אלבידאנייה ושל אלחבאנייה ושלי – ארבעתנו.

אנחנו בוכים בדלת, לא הלכנו הביתה. ישבנו בוכים וזהו. אבל לא עזר לנו הבכיות. לא עזר לנו כלום. ישבנו מתשע עד חמש ואנחנו בוכים, ולא הראו לנו שום דבר. הייתי אומרת: "תנו לי את הילד שלי! תנו את הבן שלי! תנו את הילד שלי אני רוצה לראות אותו!" וזאת אומרת: "'תנו לי לראות את הילד שלי" וזאת אומרת: "תנו לי לראות את הילד שלי". אבל הם לא רוצים יתנו. אחר כך, כל יום כל יום כל יום, והלכו והלכו והלכו והלכו. ואנחנו צועקים ואנחנו בוכים יום וליל.

אחרי שאמרו שהבן שלי מת הלכנו לעין שמר. נתנו לי מיטה ונתנו החיתולים ונתנו הכרטיס על שמו, עד שהגענו לכאן, לאליקים. חמש שנים, ואני מקבלת המזונות בכרטיס שלו. הלכנו לצמח, הלכנו לטבריה, הלכנו לחיפה, הלכנו לעפולה, לא השארנו בית תינוקות ולא בית חולים. אחרי חמש שנים אמרו: נפטר. השם שלו יחיא. יחיא דוד נפטר! מה נעשה? הלכנו והלכנו ודאגנו ודאגנו ודאגנו – עד עכשיו ואנחנו דואגים ודואגים ודואגים. הלך בעלי והילדים שלי לירושלים שלוש פעמים, לקחנו תעודת עולה, לקחנו כל המסמכים. אמרו כבר נפטר. "איפה נפטר? אנחנו רוצים לראות! תראו לנו קבר!" הלך. ועד עכשיו שום דבר. מה לעשות?

אתה יודע מי זה? בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר – כל הממשלה הראשונה. הם שעשו את הכל. למה הם לקחו ילד תימני? אחות אחת אומרת לי אחרי כמה שנים: "למה את בוכה? יש לך חמישה ילדים, מה יש אם לקחו לך ילד? כבר אנחנו פה, כבר חמש שנים. למה את עוד בוכה? ברוך השם יש לך ששה ילדים, למה את בוכה?"

אמרתי: "למה אני בוכה? ואני סחבתי אותו מן התימן על הכתף שלי שלושה חדשים ואנחנו הולכים כל יום מן הבוקר עד הערב ברגל והוא על היד שלי לא היה לו אפילו נזלת, אני לא יכולה לבכות?"

אלה בני ממזר, מה אתה רוצה, כל הממשלה.

מסכן עוזי משולם. הוא עושה את הכל בשביל ילדי תימן ואף אחד לא הולך אפילו יעשה עיתון בשבילו, ועכשיו הוא בבית סוהר. ולמה הוציאו את השיך יאסין וכבר הרג חצי המדינה ושחררו אותו? ואתמול מה הוא אמר לערפאת? יעשה ג'יהאד הוא רוצה יעשה מלחמה עם היהודים? כל יום הוא ינאם ככה ושחררו אותו אחרי שמונה שנים, ומשולם לא שחררו אותו. מה הוא עשה? מה הוא עשה משולם? הוא דואג. אבל אנחנו התימנים לא בסדר, לא מדברים ולא מילה. אפילו עיתון לא עשו. יראו מה עשו השחורים כשאמרו שהדם שלהם לא בסדר, איזו מלחמה עשו עם השוטרים, והיום הם לא מעיזים להגיד לאתיופים משהו לא בסדר. אבל אנחנו התימנים מה איכפת לנו? לא איכפת לנו מאחים שלנו. במקום שיעשו הפגנות, שיעשו עיתונים בשביל משולם, אף אחד לא מדבר. אף אחד לא מדבר מה איכפת לנו. אמרתי פעם אחת: "בואו נעשה הפגנה" אמרו לי: "לקחו את הילדים שלך. אלה שלקחו את הילדים שלהם שילכו לעשות הפגנה, אנחנו מה איכפת לנו". פה בכפר הזה! ומה יהיה? אנחנו לא בעצה אחת נעשה כולנו הפגנה אחרי הפגנה אחרי הפגנה. אנחנו התימנים מפחדים יותר גרוע מכל העדות. וככה הלכו הילדים. עכשיו מה אנחנו נעשה? יתנו לנו את הילדים? אלוהים ישמור על הצבא ועל הילדים שלנו וזהו.