אני מכפר קוראים לו אלקארה. זה על יד העאפש, שמה מגדלים את הקאת שלועסים אותו. המקום הזה מפורסם בקאת שלו.

אני זוכר כשהיו עושים את הבית, מסדרים אותו עם טיח, עם סיד, מסדרים יפה, ואני רואה חתיכה קטנה שבה הטיח נשאר, לא מסדרים אותו. גם כשאנחנו לובשים שמלות יפות או לוקחים מעיל - קורעים אותו מלמטה בשביל לא לשמוח, כי בית המקדש חרב, זו היתה אבידה לארץ ישראל. היינו מתפללים יום ולילה מתי נגיע לירושלים, לעיר הקדושה, לארץ ישראל.

הייתי ילד, ואני רואה את הזקנים שרים את הנשיד. השירה מתחילה ככה לאט, קוראים לזה נשיד, ואח"כ נותנים את השירה: קודם כל דמעות. ולא הבנתי איך הוא שר ויורדים דמעות? איך יכול להיות? הייתי תמהּ למה זה. מילדות הייתי מעוניין לדעת כל דבר, זה אני מעוניין. שאלתי: למה זה? -הוא אומר: שירה זה תפילה, ולשיר ולשמוח? זה לא המקום שלנו - אנחנו בגלות. המקום שלנו בארץ ישראל. וכל הזמן היינו מצפים מתי תבוא הגאולה.

ב'עץ חיים' היתה תמונה של הכותל המערבי. אני זוכר איך היו מתאספים סביב התמונה ומסתכלים בהתלהבות: זה כותל המערבי... זה שלנו... היינו מסתכלים איך זה כותל המערבי שלנו, איך ארץ ישראל שלנו, יו... מתי נגיע?

"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". הייתי אומר בבית הכנסת ואני ילד: איך זה 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'? הייתי חושב יבוא עוף גדול, אני אעלה עליו ואגיע לארץ ישראל על הראש שלו. לא ידעתי שבאוירון יעשה את זה. לא ידענו מה זה אוירון.

כשהייתי בגיל ארבע-עשרה וחצי חמש-עשרה, שמענו שמועות שרוצים לעלות ארצה, ואז עלינו לארץ ישראל ככה. כולם עלו והולכים בשיירה גדולה מאוד, לא ידעו אפילו איפה הדרך שלארץ ישראל.

בדרך התעכבנו כמעט שנה מפני שהדרך לחאשיד היתה סגורה. היו הרבה אנשים שלא היה מקום איפה לשים אותם. אנחנו ישבנו בכפר קוראים לו אלסדה, עד שהדרך נפתחה ואז עלינו לחאשיד. ישבנו בחאשיד איזה חודש ימים. היה לנו שם עוד רכוש, כסף וזהב, אבל היו שמועות, מכאן לכאן לכאן, מאוזן לאוזן, שהכסף טמא וארץ ישראל קדושה וזה אסור להכניס שום דבר לארץ ישראל. שום כלום! פעם אחת חזר אוירון אחד שהתקלקל. שאלנו מה קרה? למה החזירו אותם? אמרו: הם לקחו איתם כסף וזה טמא, זה מטמא את ארץ ישראל. אז כשחזר המטוס זרקנו את הכל מה שהיה לנו. אני בעצמי היה לי כסף, לא הרבה, אולי עשרים וחמישה קירש, ותכשיט של הנשים ששמים, מלבוש כזה מכסף וזהב שעל הידיים. אז חפרתי בתוך החול והכנסתי את זה שאף אחד לא יראה, כאילו אין לי כלום.

אלה היו שמועות. אתה לא יכול לתפוס בנאדם אחד מי אמר, כנראה מהראשונים שהיו שמה ראו אנשים תמים, התחילו להפיץ שזה ככה. לפי דעתי, רימו אותנו אלה שידעו לדבר ערבית ועברית תימנית גם כן. אני עכשיו חושב שזה לא יכול להיות מארץ ישראל, כי הם לא מבינים הרבה ערבית, ואת זה דברו בערבית. כשהגענו ארצה הבננו שזה לא ככה. כמה צער, אנשים קיבלו שבץ בשביל זה.

לפני שעלינו על האוירון שקלו אותנו.

שאלתי: למה אנחנו עולים על משקל כזה?

אחד אמר: זה לדעת עם כמה נשים צריך להתחתן.

אמרתי: יש לי אישה. אני לא יודע למה זה, אבל עליתי. היה המשקל שלי, אני זוכר עד היום הזה - ארבעים ושבע קילו. הייתי ילד אבל נשוי.

יש דברים שאנחנו יושבים חבר'ה, משחזרים מה שהיה וצוחקים מעצמנו. איזה תמּוּת היתה, לא ידענו שמישהו ישקר אותנו. לא חשבנו אם הוא מדבר אמת או לא, חשבנו שבארץ ישראל כל דבר זה אמת.

בהתחלה במעברה שהגענו ארצה, לא האמנו:

-זה ארץ ישראל?

-זה ארץ ישראל! ברוך השם.

-ברוך השם זה ארץ ישראל.

כשראינו את המנהל בא אלינו עם מכנסיים קצרים ובלי כובע והוא מדבר בעברית, התפלאנו:

זה יהודי?

-זה יהודי!

גם הזקנים: זה יהודי?

-אומר זה יהודי.

-איך זה יהודי זה, איך זה יהודי? ומתווכחים ביננו: זה אומר יהודי, זה אומר לא יהודי.

'אני אומר לך זה יהודי...'

-'זה יהודי? איך יהודי בלי כיפה, בלי כובע והוא ערום עד כאן? זה לא יהודי מה אתה מדבר?'.

ובתימן, גם לנו הגברים אסור היה ללכת עם מכנסיים קצרים עד כאן, איפה ראינו דבר כזה? בסופו שלדבר אמרו: באמת יהודי - אבל מה, הוא חופשי.

-מה זה חופשי?

-הוא לא מאמין באלוהים.

-מה אתה מדבר? מה אתה מדבר? יש דבר כזה?

-כן באמת.

תאמין דבר כזה שיש יהודי לא מאמין באלוהים?

כשהגענו למחנה עין שמר כבר היו שם אנשים לפנינו. מחנה א' כבר היה מלא, אז ישבנו במחנה ב'. הרכיבו לנו אוהלים וישבנו שמה תשעה חדשים. כשהגענו, באה בחורה יפיפיה עם מכנסיים קצרים וכתפיות ככה. אחד אומר: 'משוגעת משוגעת משוגעת', וזה אומר 'משוגעת משוגעת'. רצנו אחריה להסתכל במשוגעת. לא ידענו. אני אמרתי להם: 'רִבותי זה לא משוגעת. משוגע יהיה מלוכלך, אבל זה לא יכול להיות, היא... היא לא נראית לי משוגעת'. והיא מסתכלת עלינו ככה והולכת מהר מהר. היא רואה שאנחנו רצים לראות אותה והיא בורחת. כשהיינו לדבר בינינו, ילדים כולנו, אמרתי להם: 'נכון זה משוגעת, אבל... היא לא נראית לי משוגעת'.

-אמרו: אתה ראית איך היא ערומה? איך זה לא משוגעת?

-נכון. אבל אנחנו מכירים משוגעים בתימן, משוגע יהיה מלוכלך כזה עם בגדים מלוכלכים. היא לא משוגעת משוגעת.

לאט לאט התחלנו להבין שככה זה. נכנסנו לחדר אוכל, ראינו שגם המבשלות עם בגדים קצרים. כל פעם אנחנו רואים משהו ועוד משהו. בא יהודי עם מכנסיים קצרים ככה ומתפלל איתנו. הוא יודע תפילה, אבל הוא מתפלל במבטא אחר. כשהוא קורא אתה יכול לתפוס אותו 'שמע ישראל' כזה שונה.

-איך יהודי? איך זה כזה?

לאט לאט כמה זמן הבננו: יש חופשיים, יש שלא מאמינים באלוהים, ויש יהודים שמאמינים והולכים עם מכנסיים קצרים.

-בארץ ישראל?

-בארץ ישראל! יש ככה ויש ככה.

אני זוכר על הפעם הראשונה בחיים שלי שהלכתי לקחת אוכל מחדר-אוכל. הביאו לי לחם כזה, הביאו חַלבה כזאת והביאו זיתים. זיתים אין בתימן, אין דבר כזה. אני רואה זה, משהו כזה... כמו גללים של עזים. אני שואל את החבר שלי: מה זה? הוא אומר גם אני לא יודע. התחלנו כל אחד זורק על השני, עוד היינו ילדים ולא ידענו מה זה. בא המלצר וגער בנו: 'זה הרבה כסף!'

-מה?!

-תאכל רק את הקליפה ותראה.

התביישנו. אכלנו ככה, לא רגילים לזה, עושים ככה כאילו אוכלים אבל אנחנו לא רוצים. זה פעם ראשונה שהיה לנו. פעם שניה - לאט לאט, עד שהבננו מה הולך.

אבל היות והמחנה כולו תימנים מדברים ערבית, אז המשכנו לדבר אותו דבר. כשבא המנקה של המחנה או מישהו מדבר איתנו, אנחנו לא מבינים מה הוא אומר. למשל, כל אחד קיבל כרטיס שצריך להציג כדי לקבל אוכל. הוא אומר: 'כרטיס, כרטיס אדום.' ואנחנו לא ידענו מה זה כרטיס. ולא ידענו להגיד מספיק לא מספיק, איך זה, מה זה, לא מבינים. לא ידענו עברית בכלל. מי ידע עברית? דיברנו קצת לשון קודש, והם לא הבינו. הם לא דיברו איתנו לשון קודש כי לא ידעו. למשל: היה אומר חבר - מה זה חבר? חוֹבֵר! זה כתוב ככה חֹבֵר. אַתֹּה (atto), לא אַתַּה (atta). מי אומר אתה? מי יודע מה זה? אף אחד לא מבין. היום זה קל להגיד, אבל אדם שלא אמרו לו זה הקמץ הוא פתח - לא יבין על מה המדובר.

כשאתה בא למדינה, השפה אחרת, המלבוש אחרת, האוכל אחרת, הכל אחרת - אתה נהיה מטומטם, אתה נהיה ילד קטן. זה לא אשמה, לא שהבנאדם לא מבין, פשוט אז, בהתחלה, היינו מדברים רק בערבית. למשל, אמרו לנו: 'זה המנהל, מה שהוא אומר קדוש'.

-מה קדוש?

-הוא אומר לך ככה, וככה זה הוא! כ'לאס, הוא המנהל.

בתימן לא שמענו על מנהל, כל אחד באופן פרטי יחיה וזהו, לא מענין אותו אף אחד. מה פתאום הוא יגיד, זה הוא אבא שלי? מי הוא זה?

-לא. הוא מנהל.

-כן המנהל.

אני רציתי לראות איך העולם הזה, לא רק במחנה. יום אחד הלכתי ברגל עד כרכור. אני מגיע שמה אני רואה ממטרות. לא ידעתי מה זה ממטרות, שהם משקות את האדמה ככה. אמרתי: אהה... בשביל זה זרקנו את הכסף! הם צודקים! אלה צדיקים - אלהים נותן להם גשם רק לחלקה שצריך. מתוך תַּמּוּת לא הסתכלתי למעלה. חזרתי בריצה להגיד לחברים שלי: 'אנחנו פושעים, אנחנו לא יהודים, אנחנו לא בסדר...'

-מה יש?

אמרתי: תראו את הצדיקים, איך אלהים נותן להם גשם רק במקום שלו. תאמינו בשם אני ראיתי: החלקה הזאת עם גדר, לא מגיע אליה - רק לחלקה שצריך.

באנו כל הבחורים להסתכל, איזה ששים שבעים שמונים אחרי. אבל הגענו וכבר סגר את המים. התאכזבתי מאד. אני אומר: נשבע לכם שזה אמת! אני לא משקר! תסתכלו, האדמה רטובה. אחד אומר ככה, אחד אומר ככה, בסדר. אני מסתכל למעלה, אני רואה מגדל. היו ממלאים את המגדל מים והם יורדים מראש המגדל עד למטה. אנחנו, אין לנו צינורות בתימן, לא יודעים מה זה לחץ מים. יש לנו נהרות ובארות - וזהו, אבל לא זה. הסתכלו משתוממים: איך יכול להיות דבר כזה? חזרנו הם לא יודעים מה זה, לא מבינים מה זה. כל אחד אומר לשני 'לא יודע'...

יום אחד אני עובר בשדה. יש אחד חורש בסוס ואני מסתכל עליו. אומר: 'דיו' - הסוס עובר. 'הויסה' - הוא עומד. אני לא ידעתי מה זה דיו מה זה הויסה, אף אחד לא לימד אותנו. אמרתי: סוס יודע עברית ואני לא יודע? הסוס יודע יותר ממני? הייתי מתפלא איך הוא אומר לו והוא מבין, והוא רק אומר לו אותה מילה: דיו - הויסה.

הלכתי ללמוד. שמעתי שמלמדים עברית במחנה אלף. אני מגיע שם, וזה ההתחלה התחלה ששמעתי עברית. המורה אומר: זה מַזְוֵדַתִּי וזה מַזְוֵדַּתְּךָ וזה מַזְוֵדּוֹתַּנוּ. התחלת הלימוד: מזודתי מזודתך - זה שיעור. עכשיו אוכל: מספיק - לא מספיק, מספיק - לא מספיק. חזרתי הביתה אני אומר לה הַיי, למדתי עברית: עגבניות זה טמאטס.

אמרתי לעצמי, עכשיו שאני הולך לקחת אוכל אגיד מספיק או לא מספיק, אבל שכחתי להבדיל בין מספיק ללא מספיק. מגישים לי, אני אומר 'מספיק', חשבתי נדבר עברית. - הפסיקה, העבירה לשני ועזבה אותי. חזרתי לאוהל שלי, אמרו לי: למה לא הבאת מספיק אוכל? אבל לא אמרתי להם שטעיתי. למחרת הלכתי שוב פעם להביא אוכל. חשבתי: אני אמרתי אתמול מספיק - עכשיו נגיד לא מספיק. יש מספיק - יש לא מספיק. מגישים לי, אני אומר: לא מספיק, שמים עוד - לא מספיק, לא מספיק. חזרתי, אמרו לי למה הבאת היום אוכל הרבה?

-אמרתי להם 'לא מספיק'.

אז ישבנו שמה תשעה חדשים. באו אמרו לנו: אתם רוצים יישוב מלא או אתם רוצים שיכון? אנחנו לא יודעים מה זה יישוב מה זה שיכון. אמרנו מה זה? אמרו: יישוב - כולכם יחד, כמו קיבוץ, אנחנו יודעים מה זה קיבוץ? כמו יחד. שיכון - כולם. אמרנו: אנחנו רוצים יחד.

הביאו אותנו למעברה בקרן ישע על יד משמר העמק, ישבנו שמה שלוש שנים. קודם באוהלים שנה, ואחר-כך בנו לנו צריפונים. ישבנו עוד שנתיים עד שגמרו לבנות את המושב הזה.

כשהיינו בקרן ישע עבדנו בקרן קיימת, בייעור. היה לנו טוב שמה, בסדר גמור, אבל היה קשה, קשה מאד. היו מביאים לנו את המים כמו בצבא בתוך טנק. בשמש היה מתחמם, ואז קשה מאוד לסבול את המים החמים, ובאוהל חם מאוד. בסוף עשו לנו צריף כזה בשביל להתרחץ, אבל מותר לכל אחד להתרחץ בהתחלה רק פעם אחת בשבוע, אח"כ אמרו פעם אחת ביום אפשר, אבל לא יותר מזה. מי שיעשה יותר - ייענש. אותו זמן כנראה הזעתי יותר מדי, התגנבתי - התרחצתי עוד פעם. תפסו אותי, אמרו לי אתה כבר התרחצת פעם, למה עוד פעם? אמרתי: אני לא יודע, אני זה, אני זה... לא ידעתי מה. מביאים אותי למדריך, אומרים: הוא התרחץ פעמיים. באו לקחו אותי כאילו משפט:

-מה עשית?

אמרתי להם אני יותר לא אעשה את זה. טעיתי פעם אחת - תותרו לי, יותר לא התרחצתי רק פעם אחת.

היה קשה לעבוד בקרן קיימת, כיון שאתה לא רגיל לזה. אני הייתי ילד, הייתי לוקח את הטוריה, עושה ככה - מסתובבת ביד שלי. אני אין לי כח לזה, לא מכיר את זה. שמש, לא הייתי יודע מה אני אעשה. אבל למזלי היה לי מדריך, שראה אותי אני לא מסוגל לעבוד בשמש הזה. כל רגע, אם יש איזה חתיכת עץ או משהו, אני הולך תחת העץ. אומר לי בא הנה בא:

-מה עבדת בתימן? מה עשית?

-אמרתי: לא עשיתי שום דבר, הייתי לומד וזהו.

-אתה נשוי?

-כן.

-אומר לי: אתה תשמור על הפועלים, כלומר על החברים שלי. תקנה שעון...

איזה שעון? אני יודע מה זה מספרים? קניתי שעון ואני מסתכל. הוא אומר לי בא הנה בא הנה.

-אתה יודע השעון הזה?

-כן.

אמר תשמע: זה כאן אחת, שתים, שלוש... הסביר לי. כן, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת. אומר: וזה רגעים. מכאן עד כאן... בסדר. כל היום אני מסתכל מסתכל, אותו יום תפסתי באמת מה שהוא אמר לי, בסדר.

אז היו שעה עובדים - עשר דקות לנוח, ואני צריך להגיד להם מתי הפסקה. אז אני מסתכל על השעון - ב-ד-י-ו-ק אני מסתכל לא יעבור דקה אחת. בסוף החברים צעקו עלי: מה אתה עושה לנו בעיות? אנחנו עם המדריך לפעמים עוד רבע שעה, לא מדברים על רבע שעה, עוד יותר. מה אתה עושה לנו? אז היו משקרים אותי: היו אוכלים ארוחת צהרים הם עושים ברכת המזון, מברכים אותה... לא מפסיקים, 'ועוד אלוהים יברך...' ואני לא יכול להגיד להם תפסיקו לברך, ומצד שני פוחד שהמדריך יגיד אני לא אמרתי להם יקומו בזמן. אז המדריך ראה, ישב שמה כנראה לראות שאני מדייק, בא ואני אומר לו: תשמע, אני לא יכול.

-מה קרה?

-הם עושים ברכה יותר מדי.

אמר: תן להם לברך עד שיילכו הביתה.

אז בסוף הסתדרתי עם החבר'ה, אמרתי לו: תשמע, אני לא רוצה להיות מנהל עליהם. אני רואה שכולם מתרגזים ממני, אני לא רוצה.

אומר לי: אז תביא להם מים, תגמור. הביא לי חמור עם ג'ריקנים, אני הייתי ממלא מים ושׂם שמה ישתו, ואני יושב מה איכפת לי מאף אחד.