עלינו מתימן שבועיים אחרי הלידה של התינוק שלי, ואני בת עשרים וחמש. בדרך נסגרו לי העיניים מהחולות, היה לי כואב ולא ראיתי שום דבר. הגענו לבית לִיד בחודש אלול. נתנו לנו שמה חתיכות בשר קפוא בחלוקה, לא טרי כמו שהיינו רגילים מתימן. אבא שלי היה מקפיד על הכשרות, אמר לי: "תשמעי בתי אל תאכלי מזה."

אמרתי לו "למה?"

אמר: "זה יכול להיות שחטו אפילו גמלים, אסור לאכול את זה."

אז לא אכלנו אותו, מכרנו את הבשר לאנשים.

במחנה טיפלו בעיניים שלי, והילד לקחו אותו לבית התינוקות. השארתי אותו שמה כדי ללכת לראות את אחיהוד ואחר כך אלך להביא אותו, ויש לי עוד שני ילדים קטנים חוץ ממנו, הגדול בגיל תשע. נשארנו שמה עד לקראת הפסח ועלינו למושב אחיהוד, והאבא של בעלי נשאר עם אשתו במחנה.

באחיהוד היו אוהלים קטנטנים, בקושי לשלושה ארבעה, והיה על הקוצים נחשים ועקרבים ושועלים בחוץ. היינו אוכלים ושותקים. אני לא עבדתי. בעלי, מסכן, היה רגיש, לא היה יכול לסבול את הבלגאן הזה, הלך לו אצל הדוד שלו בשכונת התקווה. הייתי מגדלת את הילדים שלי וזהו. אמא ואבא שלי היו גרים על ידי.

גם כשהגענו לאחיהוד והיו נותנים לנו בשר בכרטיס, היינו מוכרים אותו. אחר כך היינו קונים עופות מהערבים, והמורי שוחט במקום. לא היה לנו כסף לקנות בשר. פעם בחודש שחטנו עוף, ורק לשבת השארנו חתיכה. הסתפקנו במועט.

אמרתי אני אשים את הילדים אצל אמא שלי ואלך להביא את הילד שלי שאול מבית התינוקות בבית לִיד. הלכתי להביא אותו, אמרו: "כבר אין, כבר הוא בירושלים."

שאלתי "למה?"

אמרו: "הוא לא הרגיש טוב, יש לו שחפת ואנחנו מפחדים מהדביקה. ככה זה!"

חזרתי הביתה והלכתי לחפש כסף ללכת לירושלים. אמרה לי אחת: "בואי אקח אותך לצור משה, יש אגודה שמה, יקטפו מלפפון יקטפו פלפל ירוק, תקבלי כסף ותלכי לבן שלך."

הלכתי איתה לצור משה, הכניסו אותי ללול, יש שמה זבל ככה גבוה. אמר: "תנקי את הזבל תקבלי כסף."

אמרתי: "לא! אני לא יכולה לנקות!"

אמר: "אם לא תנקי תלכי הביתה, אין כסף!"

ברוך דיין האמת. איך אני אנקה? לקחתי את הטוריה, הדמעות מן העיניים והזיעה מהפנים. מן השעה שמונה עד השעה ארבע בקושי עשיתי חצי הלול, נתן לי חצי לירה.

אמרתי: "מה זה חצי לירה? מה היא תספק לי את הנסיעה?" אמרתי לו: "אני לא באה מחר, אני לא יכולה לגמור הזבל, אני אמות."

אמר: "לא תמותי! מי שרוצה כסף לא ימות!"

למחרת לא הלכתי, הלכתי לאחד אחר, הביא לי לקטוף מלפפון. קטפתי מלפפון ואנחנו לא יודעים לקטוף מלפפון, לא יודעים מה זה מלפפון ולא יודעים מה זה פלפל, קטפתי כל היום. בתימן לא הינו עובדים, היינו כמו מלאכים. חשבנו שנהיה כאן מלאכים, אבל עוד היינו בזבל. נכנסתי, קטפתי, נתן לי עשרים וחמשה גרוש, עוד יותר גרוע מהראשון. לא רציתי להישאר.

הלכתי לאחד קוראים לו חיים דמארי, אמרתי לו: "ני מבקשת ממך תתן לי כסף."

אמר: "ישמור אותך אללה, תלכי בטרמפים, לא צריך כסף. נתן לי יתברך שני בחורים שהם ילוו אותי. גם להם היו ילדים בירושלים והם רוצים לראות אותם. הם תפסו טרמפים במשאיות, וככה לא שילמתי, נשאר הכסף בכיס. אחר כך הגענו, אמרו: "אסור לראות אותם, זה לא זמן ביקורים." ביקשנו ביקשנו, לא הלך. אני לא רציתי ללכת ושני הבחורים מסתכלים עלי, שהם לא מכירים אותי, רק הקב"ה שלח אותם. אמרו לי: "איך עכשיו את רוצה שיראו לך?"

נכנסתי, אמרתי לאחות: "אני לא הולכת עד שאני אראה את הבן שלי באיזה מקום הוא נשאר."

בסוף הראתה לי אותו מן המרפסת למעלה. "זה הבן שלך?"

אמרתי: "כן, בחיי הנשמה שלך תני לי לעשות לו נשיקה."

אמרה: "אני אתן לו עשר אבל את לא תנשקי אותו כי את תדביקי אותו."

אמרתי: "הוא הבן שלי, מה אני אדביק אותו? אני בריאה!"

אמרה: "לא! את תדביקי אותו, אסור שתנשקי אותו!"

עשתה לו עשר נשיקות פה לפני ואני מסתכלת ככה כמו משוגעת איך היא מנשקת. טוב, הלכתי הביתה.

הלכנו, בדרך אמרו לי הבחורים: "את עם הפקחות שלך הראו לך את הבן שלך. אנחנו לא יכולים להתחצף עליהם ויראו להם את הילדים."

אמרתי: "אתם אשמים, אתם לא צריכים ללכת מכאן בכלל עד שיראו לכם."

אמרו: "בואי איתנו למושב שתולים אחרי רחובות."

אמרתי: "לא, חס וחלילה, אני לא אטרטר עם אף אחד, אני רוצה לחזור הביתה."

לקחתי את הכסף מה שהיה לי ונסעתי לתל אביב, מתל אביב לחיפה, ומחיפה לאחיהוד.

הגעתי והתחלתי לבכות. גם הכסף שלא הרווחתי וגם לא הבאתי את הילד.

האחות שהייתה באחיהוד אמרה לי: "אל תדאגי, אנחנו נתקשר אליו, אנחנו נראה, עד שיגידו לנו איך הוא, באיזה מקום הוא, איפה הכתובת שלו."

הייתה מתקשרת כל יום מן עכו, עד שהאחות מירושלים נתנה מכתב, שהנה הוא בריא, בסדר גמור, ואם יש איזה מקום לשים אותו אז נלך להביא אותו.

אמרתי לה: "בסדר, יש לנו מקום."

היא חשבה שיש לנו בית.

נסעתי לירושלים. הגעתי לתל-אביב והשמש כבר שקעה. נכנסתי לאוטובוס לירושלים ואני אעשה חשבון: איך אני אגיע? אני לא מכירה את ירושלים לא מכירה אף אחד. בא יהודי אחד שחיתן את הבן שלו בראש העין, ישב על ידי והתחיל לשאול אותי מאיפה אני. אמרתי: "אני מהגליל."

"איפה תלכי?"

אמרתי: "לירושלים."

"מה יש לך בירושלים? את מי את מכירה?"

אמרתי לו: "לא מכירה אף אחד! אני מכירה הקדוש ברוך הוא, לא מכירה אף אחד חוץ ממנו."

אמר: "מה הוא שווה? מה הוא יתן לך עכשיו? למה תלכי לירושלים ואנחנו בסכנה אחרי המלחמה?"

אמרתי: "כל מה שיעשו מן השמים – יעשו, אני רוצה את הבן שלי."

והוא רחמן, ירד מן האוטובוס, וחושך, אני חושבת השעה עשר או תשע, חיכה לי בצד יראה איזה דרך שאני אלך. ואני עומדת מסתכלת מסתכלת לאיזה כיוון אני אלך.

אמר: "בואי בואי אני לא אעזוב אותך, בואי שלא תלכי לאיבוד."

ליווה אותי לבית שלו. נכנסתי לבית שלו, הסתכלתי, פתאום נכנסו שני בחורים עם מכנסיים קצר וגופייה, ומדברים אידיש. פחדתי פחד מוות, חשבתי שהם ימכרו אותי. אמר: "אשה אל תפחדי, אלו חברים שלי, אלו שכנים."

אמרתי: "לא לא לא, אני לא נשארת פה! אני לא נשארת פה בכלל! תנו לי מקום אחר אני לא נשארת."

אמר: "טוב." ליווה אותי לחמאמה, שכנה שלהם, אין לה אף אחד בבית, רק בעלה. והוא יושב לו במדרש לומד, והיא תישן לבד הזקנה, כי המדרש רחוק והוא קשה לו לחזור בלילה לבית שלו, יש לו כבר מקום שמה. נכנסתי אליה – נחה נשמתי. ראיתי אותה רק לבדה מדברת, מרחמת עלי, תחבק אותי ותדבר אתי עד שהרגיעה אותי. נתנה לי משהו לאכול וישנתי אצלה.

בבוקר בא בעלה מבית הכנסת. אמרה לו: "תשמע, תלווה את האשה הזו היא מחפשת את הבן שלה, אמרה שהוא בבית התינוקות אנחנו לא מכירים את המקום הזה."

אמר: "טוב. בא אתי כמה מטרים, ואני מדברת איתו בעברית."

אומר לי: "את מדברת עברית יותר טוב ממני, עם הלשון שלך את יכולה לקבל מה שאת רוצה."

הלך ימינה הלך שמאלה, הלך הלך, עד שראיתי את החיתולים של הילדים תלויות בחוץ – אמרתי: "זה המקום."

הגעתי שמה, והשומר בחצר אומר לי: "אל תכנסי."

אמרתי לו: "למה?"

אמר: "אין! אין כניסה!"

אמרתי לו: "תשמע, יש לי ילד פה, אתה זוכר אותי מהפעם שעברה כמה חודשים שהייתי פה?"

אמר: "אני לא זוכר אף אחד, לא מעניין אותי, אסור לך להיכנס."

אמרתי: "תשמע, אני רוצה את הבן שלי."

אמר: "מה קוראים לו?"

אמרתי: "שאול סלימאן."

אמר: "יש לך מכתב?"

אמרתי: "יש לי מכתב, אבל אני לא אתן אותו לאף אחד. אם הם אומרים לי שהילד שלי לא פה אני לא אתן אותו לאף אחד עד שאני אראה את הילד."

אמר: "תראי לי. אני לא אקח לך."

הראיתי לו ככה והוא ביד שלי, ואני פוחדת שלא יקחו לי את המכתב. נכנסתי, שאלתי את האחות, שאלתי את זה, אמרו: "אין! אין שאול סלימאן פה! לא נמצא! אין לנו את השם הזה!"

בכיתי, צעקתי, עד שהזמינו את הרופא. אמר: "יש לך מכתב?"

אמרתי "כן."

"איפה המכתב?"

אמרתי: "הנה הוא ביד שלי."

אמר: "תביאי לי אותו."

אמרתי: "אני לא אביא!"

רק הראיתי לו מרחוק ביד שלי. הוא קרא וקרא לאחות שכתבה את המכתב. צעק עליה וצעק עלי, צועק ומקלל אותנו באידיש. בסוף אמר: "תראי, תחתמי פה תחתמי פה, אם יקרה לבן שלך משהו את תיכנסי לבית סוהר. עד עכשיו אין לכם בית ואין לכם שום דבר, את תלכי תהרגי את הבן שלך?"

אמרתי לו: "כן, אני אהרוג אותו, הוא הבן שלי לא מעניין אותך! הוא הבן שלי! איפה גדל? בבטן שלך או בבטן שלי?"

ככה התווכחתי איתו. צעק צעק, אחר כך האחות הורידה את הילד. אבל הוא פחד ממני כבר לא רוצה להסתכל עלי. היה בגיל שנה אולי, לא רצה להסתכל. לקחתי את הילד. האחות נתנה לו קצת דייסה בקופסה של שימורים, נתנה שמיכות ובגדים קטנים בשבילו, ליוותה אותי עד חצי הדרך, נתנה לי כרטיס מהקופה והלכתי לאוטובוס.

הלכתי לאוטובוס ואני עייפה ורעבה. מרוב עצבים ובכי שבקושי הוציאו את הילד, הגעתי לתל-אביב והתעלפתי. הילד עוד לא רוצה להסתכל עלי בכלל, לא העזתי לפתוח את הפנים שלו שלא יפרכס מהיד שלי. פתאום עבר אחד ממשפחת מעוול, שהיה שוטר במחנה בית לִיד וכבר מכיר אותי. הלך, קנה לי בקבוק מיץ אשכוליות, קנה לי כרטיס, החזיק אותי והכניס אותי לאוטובוס כי כבר לא יכולתי לעמוד. אמר לנהג: "אני מבקש ממך תקח אותה לבית לִיד, לא לחיפה. היא אומרת לחיפה אבל תיקח אותה רק למחנה בית ליד."

הוא רצה שאני אלך לבית שלו עד שאירגע. הגעתי, שמתי את הילד אצל משפחת מעוול והלכתי לאבא של בעלי ואשתו שעוד נשארו שם, עוד לא סידרו אותם. נשארתי שם שלושה-ארבעה ימים, באה אחות תימנייה שהכירה אותי. אמרתי לה: "אני לא רוצה להחזיר אותו לאחיהוד, אני אין לי תנאים שלו, וגם פה אין תנאים שלו."

אמרה: "תחזירי אותו בינתיים לבית תינוקות, ותראי שלא ייקחו אותו יותר לירושלים." החזרתי אותו לבית התינוקות ואני יום ולילה על ידו. ישבתי איזה שבוע עד שנרגע הילד, כבר הכיר אותי, כבר ידע שאני אמא שלו – וחזרתי לאחיהוד.

חזרתי לאוהל, ולא היה לנו שום דבר, לא בית לא מים. היינו הולכים לשאוב את המים מהבורות של הערבים, והעצמות של אלה שרצחו אותם במלחמה בתוך הבורות, היו רק עושים חיטוי למים עם כלור, ונשאב המים ונשתה ממנו. מה נעשה, אין לנו מים אחרת. הלכתי לשאוב מים ושמתי את הדלי של המים על יד המיטה. השכבתי אותו, עשיתי לו כריות שלא יתגלגל, ויצאתי קצת למכולת. חזרתי והילד נפל לדלי לתוך המים. הקדוש ברוך הוא ציערני צער רב. הוא נפל ואני כבר בחוץ. שמעתי רק הבכי שלו בתוך המים ותיכף רצתי והרמתי אותו. הוא לא נחנק כי לא היה הרבה מים, אבל קיבל מכה חזקה והפנים שלו היה כחולים. באה האחות, אמרה: "ניקח אותו לבית חולים."

בכיתי בכיתי שהיא לא תיקח אותו לבית חולים. אמרה: "לא יעזור לך, הילד שלך קטן, אולי יש לו שבר פה? אולי יש לו משהו?"

אמרתי: "אין לו שבר אין לו שום דבר, אני מבקשת אני אטפל בו."

אמרה: "בשום אופן!"

אמרתי: "אתם תעשו לי מה שעשו לי בירושלים."

אמרה: "לא לא, אל תדאגי זה לא ירושלים."

לקחה אותו לבית חולים בחיפה. הלכתי אחריו לחיפה וחזרתי למושב. נשאר שם שבוע ימים עד ששלחו מכתב שאלך אקח אותו. הלכתי לקחת אותו, אמר לי אחד: "לאיפה את הולכת?"

אמרתי לו: "להביא את הילד שלי."

אמר: "בואי, תלכי תחפשי את הבן שלך פה."

הוריד אותי למקום שמנתחים את המתים. פתחתי את הדלת ראיתי גופות מלא השולחן עם הדם עם הצינורות, חתכו אותם כמו שחותכים בשר. ברוך דיין האמת! האיש שעובד שמה צעק עלי והלך הביא לי סטירה למה שאני באתי לשמה. נבהלתי והתעלפתי על המקום.

לקחתי את הילד וחזרתי. הגעתי לתחנה של האוטובוס ואני מחזיקה את הילד, בא יהודי, אמר: "בואי אלי, אני אתן לך קצת תה ותתני לילד."

אמרתי: "לא! אני מחכה לאוטובוס. אם יש לך מצווה – תיתן קצת תה לילד פה, אין לך זכות – אל תיתן, אני לא אבוא לבית."

לא רציתי ללכת, כבר אין לי אמונה באף אחד, פחדתי מכולם כבר.

חזרתי הביתה והמשכנו כמה שהיה קשה. אחר כך כשהוא היה בן שנתיים אמרה האחות שעובדת במקום: "תבואי, אני אקח אותו לבית התינוקות על אחריותי."

אמרתי: "אני לא רוצה בשום דבר."

אמרה: "תשמעי, אין לכם תנאים ואין לך חלב תניקי אותו ואין לכם אוכל תאכילי אותו."

הייתי ענייה, אפילו לחם לא היה לנו פה. אמרתי: "מחר, מחר תבואי."

למחרת לקחתי את הילד, ברחתי והתחבאתי ביער. באו לחפש אותו ואני רואה אותם מן היער שהם יחפשו אותי. לא רציתי לתת. לא שלחתי אותו יותר וברוך השם יצאתי מן המעגל הזה.

הבעל שלי היה בתל-אביב, הלך אצל הדוד שלו, יש לו משפחה, הוא לא יכול לראות את הבלגאן, היה עדין מאוד, היה מפחד מהבלגן הזה. פעם אחת באה המדריכה, אמרה: "תשמעי, את פקחית ואנחנו יודעים שאת יודעת להיות פקידה ולהיות מה שאת רוצה, תבואי ותבחרי לך מקצוע. מה את צריכה את הבעל שלך, עזב אותך והלך לתל אביב."

אמרתי: "מי אמר לך? מי אמר לך?"

אמרה: "אני רואה שלא ראינו אותו אף פעם. תבואי, ניתן לך מקצוע, תעזבי את הבעל הזה ואנחנו נחפש לך גבר אחר."

אמרתי: "השתגעת? אלך אחפש אבא לילדים שלי? אלך אחפש לי בעל על הילדים שלי? תסתלקי מכאן אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר. עזבי אותי."

היו אויבים! לא היו יהודים! היו אויבי השם! רוצה שאעזוב את הילדים ואעזוב את הבית ואלך אחפש לי גבר אחר? זה בני אדם? אני לא ראיתי עוד דברים כאלה. בתימן חיינו אלפיים שנה בתוך אויבים בתוך גויים, לא עשו לנו את המעשים שעשו בארץ ישראל.