לדף השער

מנחת כלולות

התוכי והעץ

"הנה" הוסיף המלך ואמר, "ברצון האלוהים גורשתי מכס המלכות בארץ אחת והייתי למלך על ארץ אחרת, אך עם כל הדמיון לא דומה מלכותי הקודמת למלכותי זו, אומנם למדתי רבות מנסיון חיי והאל הכל יכול החזיר לי באמצעותך את רעיתי, אך עם זאת שמחתנו מהולה בצער כי איש לא יוכל להשיב לנו את ילדינו שאבדו. שנינו, המלכה ואנוכי כבר לא צעירים ונראים הדברים שעתידים אנו לעזוב את העולם בלי להשאיר אחרינו יורש יוצא חלצינו."

הסוחר הגה שעה ארוכה בדברי המלך ולבסוף אמר: "אכן צדקת ואיש לא יוכל להשיב לך את ילדיך שאבדו, אך עצתי לך היא שתאמץ שני ילדים צעירים ותחנכם כראוי ואולי עם הזמן יהיה בכך משום נחמה פורתא עבורך ועבור רעיתך."

המלך הגה זמן רב בעצתו של הסוחר ולאחר שהתייעץ עם רעייתו וקיבל את הסכמתה, ציוה על הכרוז המלכותי לעבור ברחבי הארץ ולהכריז כי המלך והמלכה מבקשים לאמץ להם שני ילדים כדי לחנכם בחצר המלך ולהפכם לנסיכים.

הכרוז עשה כמצוות המלך. הוא עבר בערים ובכפרים בכל רחבי הממלכה והכריז כי המלך חפץ לאמץ שני ילדים.

והנה, בין אלה ששמעו את דבר הכרוז היו גם הרועה והכובסת ובלב שניהם גמלה ההחלטה להציג בפני המלך את ילדיהם המאומצים בתקווה שימצאו חן בעיניו והוא יהפכם לנסיכים.

שנים רבות חלפו מאז איבדו המלך והמלכה את ילדיהם. הבן הגיע לשנתו השמונה עשרה ולבת מלאו שבע עשרה שנה. אין פלא, אפוא, שהמלך לא זיהה אותם כילדיו שלו כאשר הוצגו בפניו, אך מכיוון שהתרשם עמוקות מהופעתם ואצילותם, החליט לאמץ את השנים. הוא פקד להובילם לבית המרחץ ולהלבישם בבגדים מהודרים, הקצה להם חדרים בארמונו והרבה להשתעות בחברתם. גם המלכה נלכדה בקסמם ובאה לבקרם לעתים קרובות.

באחד הימים ישבו השנים באחת מפינות הגן וסיפרו זה לזו את תולדות חייהם. הבן סיפר כי רועה אמיץ הציל אותו מלהיות לברות לשיני זאבים והבת ספרה כיצד משתה אותה הכובסת ממי הנהר השוצפים. והנה ארע שבאותו רגע עצמו עברה המלכה בקרבת מקום ושמעה את שיחתם. היא נזכרה במה שסיפר לה בעלה על גורל ילדיהם והבינה כי אלו הם ילדיה שלה שניצלו בדרך נס. היא מיהרה לקראתם כשדמעות זולגות מעיניה, חיבקה אותם ואמרה להם כי היא אמם הורתם.

כל השלושה היו המומים מן הגילוי. ההתרגשות העזה שתקפה אותם גרמה להם לאבד את הכרתם ובמצבם זה, מצא אותם המלך שיצא אותה שעה לשוח בגנו.

כשראה המלך את אשתו האהובה ואת בנו שוכבים חבוקים בין השיחים, דימה בנפשו כי אשתו בוגדת בו עם בנו המאומץ. חמתו בערה עד להשחית והוא קרא לתליין וציוה עליו להסיר את ראשיהם.

באותו רגע עופף התוכי מן הארמון, נחת על כתפו של המלך ולחש באוזניו: "הוד מלכותו, אל נא תחרוץ משפט נמהר! טועה אתה טעות מרה. מעולם לא הייתה אשה נאמנה יותר מרעייתך. חקור ודרוש בטרם תעולל דבר שתתחרט עליו עד סוף ימיך!"

התליין כבר הניף את חרבו לכרות את הראשים, אך המלך, שדברי התוכי נגעו ללבו סימן לו בידו לעצור.

באותו רגע התעוררו המלכה וילדיה מעלפונם ומיד סיפרו למלך את אשר ארע.

מי יוכל לתאר את גודל השמחה והאושר שהציפו את המלך ואת רעייתו. משתה גדול נערך בארמון והעיר כולה צהלה ונטלה חלק בשמחת המשפחה המלכותית. המלך הילל ושיבח את התוכי אשר מנע ממנו בחכמתו להרוג את בני משפחתו.

"לעולם לא אשכח לך את חסדך זה!" אמר לו "וכל דבר שתבקש ממני לא אאחר מלעשותו."

התוכי החליק את נוצותיו, התבונן בעיניו הנבונות במלך, במלכה ובשני ילדיהם והשיב: "גמולי הגדול ביותר הוא לראות אתכם באושרכם. אל תודה לי אלא לאלוהים הכל יכול המנהיג עולמו בצדק ובמשפט. עוד בהיותי גוזל רך בארץ הודו, שחה לי אמי כי יש כוח בעולם אשר בעזרתו ניתן להתגבר על כל מכשול ופגע. היא ספרה לי ספור על כך ואם על המלך טוב אספרו באוזניו ובאוזני בני ביתו"

"ברצון רב נאזין לסיפורך וללקח העולה ממנו." אמר המלך והתוכי פתח ואמר:

היה פעם אחת תוכי. נוצותיו היו אדומות, ירוקות וצהובות ומקורו החד והמעוקל היה צהוב אף הוא. עיגולים זהובים הקיפו את עיניו השחורות והבורקות.

תוכי זה חי בעץ גדול. הוא אהב את העץ. הוא אהב אותו על שום הצל הרחב שהטיל והדרך בה השתקף אור השמש מבעד לעליו הירוקים והרעננים. הוא אהב אותו גם בשל פירותיו העסיסיים וענפיו המרשרשים. הוא אהב את רחשיו של העץ – חריקות גזעו ואוושת ענפיו המתמדת בנשוב בו הרוח – רחשים שנשמעו באוזניו כמוסיקה ערבה לעת ליל. בימי החום אהב התוכי לחוש את מגע הקליפה הקרירה תחת ציפורניו. העץ היה ביתו ומרכז עולמו.

כל ערב כשחזר אל העץ ממסעיו ברחבי היער והתנדנד על ענפיו כשהוא מתחכך בעליו הגדולים, אמר לעצמו: "כמה מאושר אני לחיות כאן על העץ הזה. מה גדולה השלווה מסביב. אני חייב לעץ כה הרבה. לעולם לא אמיר את ביתי זה בשום מחסה אחר."

והנה, בעולמנו זה חיים לא רק צמחים, בעלי חיים ובני אדם. גם אלים ושדים, פיות ורוחות חולקים עמנו את עולמנו. אחדים מהם עולים עלינו בחכמתם, אחרים שווים לנו ואחרים נחותים מאתנו. כל מלה היוצאת מפינו מכה הדים גם בעולמות אחרים.

האל הנשגב שקרה שמע את דבריו של התוכי והחליט לבחון אותו. הוא הניף את זרועו. קול נפץ נשמע והעץ יבש כולו - עליו השחירו ונשרו ואבק כיסה את הענפים שאך לפני זמן קצר נקווה עליהם טל מתוק.

אך התוכי לא נטש את ביתו. הוא ישב על הענפים המתים והערומים. האבק חדר לגרונו. הוא הניע בעצב את מקורו וכאשר קפחה החמה על ראשו הקיף לאיטו את העץ בבקשו מחסה בצל הגזע הערום. הוא נשאר נאמן לעץ וסרב לעזוב אותו. בלבו זכר כל הזמן את מראה העץ כפי שהיה בזמן פריחתו, מכוסה עלווה צפופה וירוקה המרשרשת ברוח הקלה.

"וכי מה?" חשב לעצמו "כלום אפרד מידידי רק משום שאסון פקד אותו? הימים חולפים ועוברים והמזל הוא הפכפך.

שבועת אמת אותך עצי, נשבעתי לאהוב

ולא אפר את שבועתי, אותך לא אעזוב!"

ימים חלפו. התוכי נשאר נאמן לשבועתו. הוא קרטע על גבי הענפים הערומים, האבק חנק את גרונו ואך בקושי מצא מפלט מן החמה הקופחת, אך רוחו לא נפלה בקרבו. "דבר אינו נמשך לנצח" אמר "גם אם אינני אלא ציפור רפת כוח, לא אאכזב את העץ ידידי!"

שקרה שמע את הדברים. הוא חייך והניף את זרועו. משב רוח רענן חלף על פני העץ והוא שב לחיים. הענפים היבשים חזרו והנצו ניצנים. עלווה צפופה וירוקה שבה ועיטרה אותו. האבק נשר מעליו וטל מתוק ורענן נקווה בין עלעליו. התוכי דילג מאושר בין ענפיו ונהנה מקרירות צילו.

"ציפור קטנה" אמר האל "העולם כולו שואב את חיותו מלב אוהב והאלים המרוממים מחייכים בפוגשם בברייה שלב כזה שוכן בקרבה. גם אם באת לעולם כציפור קטנה, ערכך לא יסולא בפז.

עם ידידך העץ ראה שנים לרוב

וההולכים בדרכך ינחלו אך טוב!

בעודו מחייך העפיל האל שקרה לשמי התכלת הזכים והתוכי הקטן שב ללגום טל מתוק וללטף את קליפתו הקרירה והמחוספסת של העץ.

מספר הסיפורים פסק מדיבורו ודממה השתררה באולם. הוא הביט בחיבה בפניהם הקורנות של הנסיך דורון והנסיכה נעמה שנשענה על זרועו ואחר כך אמר:

"כאן בא סיפורי אל קיצו. לא נותר לי אלא לאחל לכם שאף אתם תשכילו להתמודד בחכמה עם כל מה שצופן לכם גורלכם, ובכוח מופלא זה, כוח האהבה, תתגברו על כל מכשול ותגשימו את אשר הועיד לכם האל הכל יכול!"

תם ונשלם

שבח לאל בורא עולם

לדף ההערות

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע