|
מנחת כלולות הערות ומקורות הספר מנחת כלולות נכתב במקורו כמתנה
לזוג ידידים קרובים, נעמה ודורון, לרגל נישואיהם. בניתי אותו בנוסח המקובל בסיפורי
אלף לילה ולילה ובסיפורים אחרים מן המזרח כסיפור מסגרת הכולל בתוכו מגוון
סיפורים. הסיפורים עצמם הם סיפורי עם אותנטיים
מאירן ומהודו והם עובדו על ידי בצורה קרובה ככל האפשר לנוסחים המקוריים ששאבתי
מהם. סיפור המסגרת החיצוני על מלך המטיל על
מספר הסיפורים שלו לשעשע את הזוג הצעיר ואת אורחיהם במשתה הכלולות, הוא פרי
דמיוני ואין כאן מקום להאריך. לעומת זאת סיפור המסגרת שמתחתיו שמסופר
על ידי מספר הסיפורים הוא הרחבה לסיפור עם פרסי ששמו המקורי "הדרוויש
נעשה מלך". הוא מסווג במפתח הטיפוסים הסיפוריים של אארנה-תומפסון כטיפוס 938 AT (Placides) וקרוב מאור לגרסה הבסיסית המופיעה
במפתח הסיפורים של אארנה-תומפסון.
בסיפור משולב מוטיב קדום מאוד – מוטיב הבז הבוחר באדם למלך (171.2 H) הידוע גם מתוך טיפוסים אחרים כמו
671 AT (שלוש השפות).
חומר נוסף על מוטיב זה ימצא הקורא המעוניין בספרו של מ.מוקרי
(M. Mokri). Mokri M., Le Chasseur du
Dieu et le Mythe du Roi-Aigle, Wieshaden, 1967. השינוי המשמעותי היחידי שהכנסתי בסיפור
הוא שהחלפתי לצורך הסימטריה הסיפורית את שני בני המלך בבן ובת (בסיפור המקורי גם
הילד שנפל לנהר הוא בן זכר). הסיפור לקוח מתוך קובץ סיפורי עם שנאספו על ידי
חוקרים צרפתים בחבל חוראסן שבאירן
ויצא לאור מטעם המכון ללימודים אירניים בפריז: Boulvin A.
& Chocourzadeh E., Contes
Populairs Persans du Khorassan, Librairie C. Klincksieck, 1975. הסיפור "גורל שנקבע ברצון האל לא
יוכל בן אנוש לבטל" (המלך אל-חק) 930 AT (הנבואה) לקוח אף הוא מאותו קובץ.
גרסה זו קרובה מאוד לגרסה התורכית. הסיפור "אבן הסבלנות"
894 AT, ("המורה
המפלצתי ואבן הרחמים") מוכר היטב בספרות העממית בגרסאות שונות. הגרסה
המובאת כאן והלקוחה מהקובץ שהוזכר לעיל, נרשמה מפיה של העלמה סולטן סלימי מן העיר בודג'נוד (Bodjnod), סטודנטית במחלקה לספרות
באוניברסיטת משהד. דרך סיפורה חי מאוד והיא מצליחה למזג את המציאותי והדמיוני
בצורה מקסימה ושובת לב. החוקר סובהי (Sobhi) מציין בספרו שהמוטיב של אבן הסבלנות מבוסס על מנהג קדום של בני
אירן שבמצבי ייאוש נהנו לתנות את צרותיהם לפני אבן. הוא מצטט חרוז של המשורר
הפרסי גורגני: "בנאלאם טאה זה פישאם בטראקאד סאננ, בגריאם טאה שאבאד בארף
ארגהאבאן ראנג" "אאנח ואגנח עד תפקע
למעני האבן, אזיל דמעות עד יאדים מדם השלג!" מוטיב דומה קיים גם אצל עמים אחרים: גיתה בספרו "מסע לאיטליה" (1786) מעיר כי באטליה
רווחה האמונה שהפרוטסטנטים שאינם מתוודים בפני כומר עושים זאת לפני אילן. במסורת
האסלאמית מגלים אנשים סודות לקיר ואצלנו לפני אילן או בובת בצק (ראה הערותיו של
ד. נוי לספרו של יעקב אביצוק "האילן שספג
דמעות", אסע"י סדרת פרסומים 7 חיפה 1965). מקובץ הסיפורים האיראניים שהוזכר לעיל
נטלתי גם את הסיפורים "חלומו של המלך עבאס",
"אהבתו של הנסיך מסעוד", "גאוותו
של המלך טהמספה", "האיש שחפץ להיות
לדרוויש" ו"ערימת החציר ונטיף הסוכר". "חלומו של המלך עבאס" מבוסס בעיקרו על הטיפוס 875 AT (בת הכפר הפקחית) משולב במוטיבים
מתוך 891 AT.
בגרסאות הידועות אצלנו מסתיים הסיפור בכך שבת הכפר שהייתה למלכה, מתערבת
בענייניו של המלך. הוא מחליט לגרשה ומתיר לה לקחת אתה את הדבר האהוב עליה. הנערה
משקה את המלך לשוכרה ונוטלת אותו לביתה והמלך שמכיר בפקחותה חוזר בו מכוונתו
לגרשה. בגרסה שלפנינו הסיום שונה. "אהבתו של הנסיך מסעוד". נסיכה שונאת גברים משימה עצמה כמשוגעת כדי
שלא תאלץ להינשא. סבלנות, אבחנה פסיכולוגית דקה ותחבולות יועץ חכם חוברים יחדיו
ליצירת עלילה רומנטית מופלאה. הגיבור עוקף את כל המכשולים וזוכה בידה של הנסיכה.
נוסח קרוב מאוד מופיע בסיפורי אלף לילה ולילה (סיפורו של ארדאשיר).
אלמנטים מסוימים מופיעים גם בטיפוס הסיפורי 900 AT ובטיפוס 1510 AT. "גאוותו של המלך טהמספה" 681 AT. סיפור זה טבוע כולו בחותמה של
המסורת הדרווישית שבאירן
היא עדין מאוד חיה. הוא הוקלט בלשון עממית עשירה והרמונית ממספרת מוכשרת בשם מוחאלה חאנום, מספרת אנאלפביתית
האמונה על מסורת הסיפור שבעל פה. מוטיב
האדם הנישא על ידי ציפור הרחק מן הארץ ורואה אותה מרחוק הולכת וקטנה, הוא מוטיב
ידוע בספרות העממית. במקורות שלנו מופיע הסיפור על נמרוד המנסה להעפיל לשמים
בחברו עצמו לנשרים. גם מוטיב הגאווה מקשר את סיפורנו זה לסיפורו של נמרוד. העוזר השמימי המופיע כאן – אל חאדר (או בצורתו הפרסית Khezr) הוא בן דמותו האסלאמי של אליהו
הנביא. שמו "אל-חאדר" – ''הירוק'', ניתן לו
בהיותו מבשר הגשם והלבלוב. "האיש שחפץ להיות לדרוויש"
(במקור: "משהדי חסן חורסאני"). לדרווישים
מייחסים לעתים קרובות כוחות מגיה וכישוף. סיפורו של חסן חורסאני
החפץ להיות לדרוויש ומועמד למבחן, מדגים יפה מוטיב זה בסיפור קסום שמציאות
ודמיון שזורים בו יחדיו. "ערימת החציר ונטיף הסוכר"
(במקור: "מלך תימן"). ביסודו של סיפור זה עומד הטיפוס הסיפורי 861 AT )"שינה
בזמן המפגש") אך עם הרחבה ניכרת ותוך שימוש במוטיבים שונים מתוך אלף לילה
ולילה כמו "ירח הזמן" ואחרים. סיפור "המלך והצבי'' מקורו
בהודו והוא נמנה על סיפורי הג'טאקה. הג'טאקה הוא אוסף קדום של סיפורים שקובצו יחדיו והמכנה
המשותף שסביבו הם בנויים הוא דמותו של מהאטמה בודהא. לפי האמונה הבודהיסטית
בודהא שב ומופיע בעולם בכל פעם בגלגול חדש, לעתים כבעל חיים ולעתים כאדם, ובכל
גלגול הוא פועל טוב ועוזר לסובבים אותו לעלות על דרך השחרור. הסיפור שלפנינו הוא
דוגמא אופיינית לסוג סיפורים זה. גם סיפור "התוכי והעץ"
לקוח מתוך סיפורי הג'טאקה. סיפורי הג'טאקה תורגמו ועובדו בגרסאות רבות ואני נעזרתי כאן
בתרגומו של מספר סיפורים בשם רפה מרטין: Martin Rafe, The Hungry Tigress, Sharnbhala,
רפֵה הוא מספר סיפורים מעולה שלשונו
ציורית ומלאת חיות. את סיפור "המלך ושני השרים"
המשובץ בתוך סיפור המסגרת כחלק משיחתם של המלך והסוחר, שמעתי בראשי פרקים מפי
ידידי, יוסף סלע, הידוע בכינויו "יוסף המספר'. אני חזרתי וסיפרתי את הסיפור
כיד הדמיון הטובה עלי. כאשר שאלתי לאחר זמן את יוסי למקורו של הסיפור הכחיש הלה
שהוא אי פעם סיפר לי אותו... זוהי מן הסתם דוגמא טובה למסר של הסיפור האומר
שדברים מעולים באמת הם נדירים וקשה לשחזרם... אם כך ואם כך, עד היום אינני יודע
מהו מקור הסיפור ואם ימצא מישהו מבין קוראי שיאיר את עיני בסוגיה זו אשמח מאוד. |