פעם חי מלך שאהב מאוד נשים. אף אשה צעירה ויפה לא היתה בטוחה מפניו.

לא רחוק מארמונו גר יהודי חכם עם אשתו יפת התואר וטובת המראה. ידע היהודי את תאוותו של המלך ולכן נעל את דלת ביתו יום יום לפני הליכתו אל הישיבה.

יום אחד שכח לנעול את הדלת, הזדמנות שחיכה לה המלך זה מכבר. נכנס המלך לבית החכם ודרש מן האשה שתהיה לרצונו.

נבהלה אשת החכם וביקשה מאת המלך שהות קצרה עד אשר תתלבש לכבוד בואו ותתייפה.

הסכים המלך לתנאיה, והיא נתנה לו את ספר התורה על מנת שיקרא בו עד אשר תגמור את הכנותיה. לא החליפה האשה את בגדיה, אלא רצה אל שכנתה והתחבאה שם.

בינתיים קרא המלך בספר התורה את עשרת הדיברות: 'לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב' וגו'

המשיך לקרוא שעה, שעתיים, שלוש שעות, אך האשה לא חזרה. הגיעה שעת הצהרים. קם המלך ממקומו ושם שקית עם מטבעות זהב על מיטת האשה. לקח את ספר התורה ויצא מן הבית, כי פחד שמא יפגוש בבעלה של האשה. ועל המיטה גם השאיר את מחרוזת התפילה שלו.

נודע לאשת החכם מפי שכנתה כי המלך עזב את ביתה. חזרה ונכנסה ישר אל המטבח להכין את ארוחת הצהרים לה ולבעלה. לא עברה חצי שעה והנה בעלה חוזר מן הישיבה.

נכנסו שניהם אל חדר המיטות. ניגש החכם אל מיטת אשתו ומצא עליה את השקית עם מטבעות הזהב ואת המחרוזת. הסתכל בדברים האלה והסתכל באשתו.

"המלך היה אצלך.? אמר בלחש.

שתקה האשה כי חשבה בליבה שכל מילה אשר תאמר להגנתה, לשווא תאמרה. לא יאמין לה בעלה.

מן היום הזה לא דיבר החכם עם אשתו ולא בא אליה.

חלתה האשה במחלה קשה ולא היה רופא שבכוחו היה לרפאה. נאמר לבעלה שליבה חולה מאוד. ביקשה האשה לקרוא לשלושת אחיה אשר גרו בעיר אחרת, בחשבה שקיצה קרוב. באו האחים ולהם סיפרה על ביקורו של המלך בביתה בהיותה לבדה ועל בריחתה אל שכנתה. וכן סיפרה להם שבעלה אינו מאמין בה ואינו מדבר אליה ואינו בא אליה.

דרשו האחים מאת החכם שילך עמהם לפני המלך. הסכים בעל האשה, וארבעתם הלכו אל הארמון והתייצבו לפני השליט ושריו.

"הוד מלכותו, אדוני המלך" פנה אחד האחים, "לפני שנים מת אבינו ז"ל והוריש לנו בית, כרם, שדות וגינה. שלושה אחים אנחנו, לכן אחד קיבל את הבית, השני את הכרם, והשלישי מעבד את השדות. לא ידענו מה לעשות בגינה, והנה בא האיש הזה." הצביע על החכם, "והציע לנו לעבדה. הסכמנו וחתמנו על חוזה. בחוזה כתוב שהוא רשאי ליהנות ממנה בתנאי שיעבדה ויעזקה ויסקלה. בזמן האחרון לא היה האיש נאמן לחוזה, לא עיבד את הגינה ולא עיזקה ולא סיקלה, והאדמה העלתה קוץ ודרדר. לכן אנו דורשים ממנו להחזירה לנו."

"ומה יש לך לאמר?" פנה המלך אל החכם.

"אמת דברי האיש אשר האשים אותי בהזנחת הגינה." השיב החכם, "לא תמיד הזנחתיה. עיבדתיה בנאמנות עד אותו יום כאשר ראיתי את עקבות כפות רגליו של ארי המלך בתוכה. חושבני כי הוא לקח מפירות הגינה וכי ירא שיחזור בשעת היותי בה ויטרוף אותי חיים."

הבין המלך לשפת הרמזים שבה דיברו החכם ואחד האחים ושמח שלא נודע הדבר לשריו.

אמר לחכם: "ידוע לי שהארי שוטט בעיר, אך לא יוסיף לעשות כן, כי שמתיהו בתוך כלוב שחומותיו גבוהות ועבות. לא לקח מפירות גנך ולא מפרחיו, כי אלה היו גבוהים מאוד ולא היה בכוחו להשיגם. רק קטף אשכול ענבים זה, וכעת אשיבנו לך."

הוציא המלך את ספר התורה מן המעיל שלו והגישו לחכם.

הבין החכם לדברי השליט ויצא מעם פניו. שב החכם הביתה והחל לדבר עם אשתו ולדאוג לבריאותה. לא עבר זמן רב והבריאה האשה מחוליה, ובעלה חזר ובא אליה.

מלך אוהב נשים נכנס לאישה חכמה שידעה איך לנהוג שלא יקרה לה דבר. עזבה את החדר בו נמצא המלך והשאירה אותו לבדו כשספר תורה בידו. באומרה שהולכת להתלבש נכנסה לשכנים ולא יצאה מהם. המלך עוזב את הבית ומשאיר שקיק מטבעות ואת מחרוזת התפילה שלו. הבעל מבין שהמלך היה בביתם ומתעלם מאשתו. האישה חולה במחלה חשוכת מרפא. היא מתוודה בפני אחיה. האחים באים לפני המלך ומספרים משל: אבינו נתן גינה לאיש זה והוא מזניחה. האיש טוען כי אריה נכנס והרס את הגינה. המלך מבין ומבטיח כי האריה לא אכל מפירות הגינה.