לפני שנים רבות חי סוחר עשיר בעיר המלוכה. היתה לו בת טובת מראה ויפת תואר אשר היתה סגורה בבית כל היום, עת שאביה היה עסוק בעסקים בחנות. על הדלת היה תלוי שלט ועליו כתוב: "מי אשר הנכנס לביתי - ייהרג."

יום אחד סרקה בת-הסוחר את שערותיה היפות על גג ביתה לאור השמש הבהיר וראתה את בן הסולטן, אשר עמד ליד חלון חדרו שבארמון. חמדה בו מייד ועשתה לו סימן שייכנס לביתה. לא היסס בן-הסולטן, ויצא את הארמון ונכנס אל בית בת הסוחר היפה. עובר אורח ראה את בן-הסולטן פותח את הדלת והלך לסוחר להגיד לו את אשר ראו עיניו.

סגר הסוחר את חנותו ומיהר הביתה. כאשר שמעה הבת את צעדי אביה בחוץ, הכניסה את בן הסולטן לתוך ארגז וסגרה עליו את המכסה.

"מה קרה לך, אבי, שהנך מקדים לשוב מחנותך?" שאלה הבת, כשנכנס הסוחר.

"הנני חולה." השיב הסוחר, פשט את בגדיו והלך לשכב.

"גם אני אינני בקו הבריאות." סיפרה לו בתו.

"אולי אשלח ואביא את הרופא?" שאל האב.

"לא, אין צורך. אבל אלך ואביא את הרופא שיבדוק אותך." אמרה הבת.

"לא ולא," השיב האב, "אשכב כמה ימים ואשוב לאיתני."

חשב בליבו: אם נכנס מישהו לבית בעת העדרי, בוודאי עליו לצאת ממחבואו, כי ירצה לאכול ולשתות.

במשך שלושה ימים ושלושה לילות שכב הסוחר במיטתו ובן הסולטן לא יצא מן הארגז. ביום הרביעי קם הסוחר כי היה בטוח שלא היה איש בביתו. לאחר שעזב את הבית, זו פתחה את הארגז וראתה והנה בן הסולטן מת. נבהלה מאוד. בינתיים יצאו שומרים מן הארמון לחפש את בן הסולטן.

רצה המזל ובחוץ עבר דייג וסחורתו בשק על שכמו. מיהרה בת-הסוחר, תפרה שק מסביב לגוויית בן הסולטן, קראה לדייג ובקשה ממנו לזרוק את החבילה לתוך הים.

אמרה לו: "אקנה ממך את כל הדגים אשר בשק ועוד אוסיף לך כסף רב, אם תיקח את השק הזה ותזרוק אותו לים, אך אל לך לפתוח אותו."

לקח הדייג את השק, שבתוכו בן המלך, שם אותו על שכמו והלך אל סירתו. שט רחוק מן החוף וכאשר לא יכול לכבוש את סקרנותו פתח את השק ומצא בו את בן הסולטן המת. הבין הדייג למה בת הסוחר שילמה לו תשלום גדול כל כך.

זרק את בן המלך לתוך הים, חזר אל החוף וקנה בגדים יפים מאוד. לבש את הבגדים החדשים ונכנס לבית מרזח לחגוג ולשמוח עם חבריו.

תמהו החברים: "מנין לך כסף, שביכולתך לקנות את הבגדים האלה?"

"בת הסוחר העשיר היא ארוסתי." התפאר לפניהם.

לא רצו להאמין לו.

"אם אינכם מאמינים, אביאה הנה ותוכלו להיווכח במו עיניכם." אמר להם.

למחרת הלך לבת הסוחר ודרש ממנה שתלך עמו לבית המרזח, להיראות לפני

חבריו. הסכימה בת-הסוחר בתנאי שתסגרנה כל הדלתות.

הלכו לבית-המרזח ובו כבר חיכו חמישים מחברי הדייג. שתו ערק ושתו יין, הכל על חשבון הדייג. מלבד בת הסוחר כולם השתכרו, עד אשר נפלה עליהם תרדמה עמוקה. יצאה בת הסוחר מחוץ לבית המרזח, שפכה נפט על הקירות והציתה את כל הבית. היא הגיעה לביתה לפני שוב אביה מן החנות.

חזר הסוחר לבית, סיפר לבתו שהיתה דלקה גדולה בעיר. כל בית המרזח נשרף וכן חמישים אנשים, וביניהם בעל הבית, מצאו את מותם בלהבות. איש איננו יודע מה גרם לדלקה הזאת.

לאחר המעשה הזה שכבה בת הסוחר חודש ימים חולה במיטה. כאשר הרגישה, שהיא קרובה למות, קראה לחכם העיר כדי להתוודות לפניו: "אני גרמתי למותו של בן הסולטן, ואני הבערתי את בית המרזח באש." גילתה לו.

אחרי הווידוי הבריאה בת הסוחר. החכם שלח אליה איגרת ובה הזמינה לביתו לשוחח עמו. לא ענתה בת הסוחר על המכתב וגם לא הלכה אליו. הוסיף החכם ושלח אליה עוד שבעה מכתבי הזמנה אך לא ענתה הבחורה לאף אחד מהם. מאחר שראה החכם, שכל מאמציו עלו בתוהו, הלך אל המלך וסיפר לו כי בת הסוחר גרמה למותו של בנו, וכן שהעלתה את בית המרזח באש.

הזמין המלך את הסוחר ואת בתו.

"משקר האיש לעיניך." קראה בת הסוחר, "לא אני הרגתי את בנך ולא אני העליתי את בית המרזח באש. האיש הלזה שלח לי שמונה מכתבים, בהם דרש ממני לבקר בביתו. לא נעניתי לדרישה מחוצפת זו, כי סוף סוף אינני ילדת רחוב. בכוונה תחילה בא אליך להוציא עלי דיבה. ואתה, אדוני המלך, מאמין לברנש שפל זה!"

הוציאה את המכתבים מכיס בגדה והגישה אותם למלך.

האמין המלך לבת הסוחר ונתן פקודה להוציא את החכם להורג.

בת עשירה מסתירה מפני אביה את אהובה בארגז במשך 3 ימים שבהם עושה אביה את עצמו חולה ונשאר בבית. האהוב נחנק. דייג זורק אותו לים וסוחט ממנה כספים. היא מציתה בית מרזח, הדייג וחבריו נשרפים. כשהיא חולה היא מתוודה לפני חכם העיר. החכם רוצה בה, כותב לה מכתבי אהבה אך היא מסרבת לו. הוא מלשין עליה לשולטן. היא מצטדקת בהראותה מכתבי אהבה של החכם. השולטן מאמין לה ומוציא את החכם להורג.