לפני שנים רבות חי מלך ולו שבעה בנים ובת אחת. שלח המלך את בניו לרעות את צאנו, אך הבנים התקוטטו ורבו עם רועי הצאן אחרים כך שהמלך נאלץ היה להקדיש זמן רב לפייס את הרועים עם בניו. פקעה סבלנותו ושלח את בתו היחידה עם העדר למדבר.

הלכה יום אחד ולא רבה עם הרועים, הלכה יום שני ויחסיה אל יתר הרועים המשיכו להיות טובים והמלך החליט לשלוח אותה גם להבא. ביום השלישי התחיל לרדת גשם פתאום.

חיפשה הנערה מפלט באחת המערות ונשארה שם עם העדר. עם ערוב היום לא נפסק הגשם.

אמרה בליבה ללון במערה והדליקה אש לחמם את גופה. פתאום נכנס בדואי אל המערה נבהלה בת המלך מאוד, לקחה רובה וכיוונה את הקנה מול הנכנס.

"האם אתה שונא או חבר?" שאלה בקול חזק.

"הנני חבר" השיב הבדואי וזרק את חרבו מעליו. ישב על יד האש, והנערה שחטה כבשה והכינה את הבשר לארוחה.

ישבו השנים ושוחחו. נודע לבדואי שבת המלך כיבדה אותו והוא אהב את הנערה והנערה אהבה אותו. לא נגע בן המדבר בנערה הצעירה כי אמר לשאתה לאשה. שמחה בת המלך מאוד והבטיחה לשמור לו אמונים עד אשר יעלה בידם להיות מקודשים.

בארמון דאג המלך לבתו כאשר זו לא חזרה עם בוא השמש. גייס את כל תושבי העיר לחפש אותה וכך יצאו קבוצות בנות שבעה איש כל אחת. קבוצה אחת הגיעה אל המערה בה ישבו הבדואי ובת המלך. כאשר שמע הבדואי את קול צעדי האנשים שלף את חרבו ויצא את פתח המערה. ביקשו האנשים לאחוז בו, אך הוא הפיל שלושה מהם בחרבו, ויתר אנשי הקבוצה הסתתרו כאשר ראו את אומץ רוחו וכוח זרועו. אך הבדואי ברח.

ראו שנעלם הבדואי נכנסו שבעה אנשים לתוך המערה ואמרו לבת המלך שתלך עמהם.

"אינני רוצה להשאיר את צאני כאן, אנא נשב כולנו עד אור הבוקר." הפצירה בהם.

הסכימו שניים מהם להישאר עם הצאן והיתר ליוו את בת המלך אל הארמון. החליט המלך שלא ישלח עוד את בתו לרעות את הצאן. למחרת עברה השמועה בין התושבים שנמצאה בת המלך במערה יחד עם בדואי. רננו, רננו עד אשר הגיעה המלה גם אל אוזנו של המלך. קרא האב לבתו ושאל אותה את פשר הדבר.

"נכון אבי," הסבירה הנערה "בא בדואי לתוך המערה בה הייתי עם הצאן. שוחחנו אך הוא לא נגע בי לרעה. שחטתי כבש לכבודו ואכלנוהו. אם רצונך לדעת אם אמת דברי, לך וספור את הצאן."

הלך המלך וספר את ראשי העדר והנה חסר אחד.

האמין המלך לבתו, אך סגר אותה בחדרה עם משרתת כמנהג בנות עשירים.

הבדואי לא יכול היה לשכוח את בת המלך הענוגה. יום אחד לקח שק עם בצלים ושומים, הלך אל השוק וישב למכרם. באה אליו אשה עם ילדה וביקשה לקנות מן הבצלים. נכנס הבדואי עמה בשיחה והיא סיפרה לו על מעשיה של בת המלך.

"תאר לעצמך, בת המלך רעתה את הצאן, ובלילה נכנסה לתוך מערה בה היה גם בדואי. נשארו השנים יחדיו עד אשר באה קבוצת אנשים להחזיר את הנערה לארמון. מה דעתך על כך?"

"מה קרה לבדואי?" שאל מוכר הבצלים.

"אה, הוא ברח, ואיש אינו יודע את מקום המצאו. השיבה האשה.

שמח הבדואי בליבו והוסיף: "היכן בת המלך כעת?"

"המלך שומר עליה בשבע עיניים. סגר אותה בחדר כמנהג בנות עשירים, ורק משרתת על ידה. כבר מזמן היה צורך לעשות כך. זו דעתי. אך המלך שלח אותה לרעות את הצאן משום שבניו רבו עם יתר הרועים, והנערה היתה שקטה ואוהבת שלום."

בערב הלך הבדואי אל אימו וסיפר לה שהוא אוהב את בת המלך אך אינו מוצא דרך איך להיפגש עמה בשנית.

"האם יש לך חבר?" שאלה האם.

"כן" ענה "יש לי שני חברים טובים שגילם כגילי, נוסף על אלה הנני מכיר איש זקן וחכם אך אינו קרוב ללב."

שחטה האם כבשה, שמה אותה על קרש וכיסתה אותה בסדין.

"לך בני, וקרא לאחד החברים שלך."

הלך הבדואי והביא איש אחד לביתו. אמרה האם לחבר: "הלילה נכנס אלינו גנב. התרגז בני מאוד והרג אותו, איננו יודעים מה לעשות בגווייתו."

ענה האיש: "הבה נחפור בור על יד ביתכם, ונקברנו שם. איש לא ידע לאן נעלם."

עשו כדבריו. לאחר שהחבר יצא דיברה האם אל בנה: "חפש את חברך מחר ושוחח עמו. במשך השיחה תעליב אותו ותריב אותו עד אשר תוציא את פגיונך ותעשה כאלו ברצונך להרגנו נפש. לאחר מכן תשוב אליו ותמסור לי את דבריו. הלך הבדואי אל השוק ומצא את חברו והעליב אותו ורב עמו. כאשר הוציא את פגיונו ושם את חודו על חזה יריבו. צעק ההוא וקרא: "האם אתה אומר להרוג אותי כשם שהרגת את הגנב הזה?!"

ביקש הבדואי לפייס את האיש ולקחו אל ביתו הוציאו את הגווייה מקברה, וראה החבר שלפניו כבש ולא אדם. מסר הבדואי את דברי חברו לאימו.

"האיש הזה אינו חברך." אמרה האשה החכמה "לך והבא לי את חברך השני."

הלך הבדואי להביא את החבר השני בזמן שאימו כסתה את הכבש בסדין. גם לאיש הזה נאמר שזהו גנב שנהרג בידי בן הבית, אך גם הוא לא עמד במבחן האם. כאשר העמיד הבדואי את פגיונו על חזהו למחרת קרא: "האם אתה אומר להרגני כשם שהרגת את הגנב?!" אף הוא לא היה ראוי בעני הזקנה להיות חבר בנה.

בלב כבד פנה הבדואי אל האיש הזקן ובקש ממנו את עזרתו בדבר רצח הגנב. בא הזקן אל הבית ועזר להם לקבור את הכבש המכוסה בסדין. למחרת נפגשו בשוק והבדואי החל לריב עם הזקן ולהעליבו. בסוף הוציא את פגיונו וכיוון את חודו אל לב הזקן.

הניע הזקן בראשו ואמר: "הסיבה למוות מקדימה לו בארבעים יום, וכאשר אין סיבה בא המוות מיד."

"הוא יהיה לך חבר נאמן" קראה האם בשמעה את דברי הזקן מפי בנה. הלך הבדואי והביא את הזקן אל ביתו. סיפר לו על אהבתו את בת המלך ובקש ממנו עצה.

"בת המלך כעת סגורה בחדרה ואינה יוצאת, מה לעשות? אני רוצה לראותה ולדבר עמה, עוצה לי עצה." התחנן לפני חברו החדש.

והזקן ידע עצה. לבש הבדואי בגדי נערה והחבר בגדי חאג', והלכו שניהם אל ארמון המלך. התייצב החאג' לפני המלך וסיפר לו: "הנערה הזאת היא בתי, אינה רוצה להישאר בבית בעת עלייתי למכה. אימה מתה לפני שנים מספר ואני נשאתי אשה שנייה אשר מגדפת ומחרפת את הנערה מן הבוקר עד הערב. אינני יודע מה לעשות בה. ברצונה ללכת עמי למכה אך אינה יודעת שהדרך שם ארוכה וקשה. דיברתי אל לבה פעמים רבות אבל לשווא. אינה חפצה לעזבני."

שמע המלך את הדברים האלה והציע לו: "השאר את בתך בארמוני, גם לי יש בת והיא סגורה בחדרה. תגור בתך עם בתי כל זמן עלייתך למכה."

"אבא" פנתה הנערה אל אביה, "אינני רוצה להישאר פה. שמעתי שלמלך יש גם בנים. הם בוודאי יבואו לבקר אצל אחותם. לא, אינני רוצה, הניח לי ללכת עמך."

הרגיעה המלך ואמר לה שבתו לבדה במשך כל היום והאחים אינם מבקרים אצלה.

שמחה הילדה לקראתה: "בואי כי משעמם לי מאוד."

עמדה הנערה על כך שתראה את חדר בת המלך טרם תחליט אם להישאר או אם לא. הראו לה את החדר והיא נוכחה לדעת שבת המלך לבדה. בלב כבד נפרדה מעם אביה ונשארה בארמון.

נסגרה הדלת מאחורי המלך והבדואי (בת החאג') גילה לבת המלך את דמותו האמיתית. שמחה בת המלך מאוד, אך הזהירה אותו מפני נוכחותה של המשרתת. נשאר הבדואי בחדרם ימים רבים מבלי שנודע לבני הארמון שגבר הנהו.

יום אחד עבר הצעיר בבני המלך על יד חדר אחותו ונדמה היה לו ששמע קול צעדי גבר. הסתכל בעד אחד האשנבים הקטנים אך ראה רק את אחותו ואת בת החאג'. חשד נורא פתאום תקף את לבו: החאג' עדיין לא חזר מעליתו למכה. שמא בתו אינה בתו אלא גבר?

מיהר אל אביו המלך וקרא: "אבי, אני בטוח כמעט שבת החאג' אינה בחורה כי אם בחור. אם לא תוציאו משם, אחותי תתעבר. מי יודע אולי כבר הרתה ממנו."

"בני," אמר לו המלך, "הרי זה לא יתכן הדבר. האם לא שמעת שהנערה לא רצתה להישאר בתחילה בחושבה שאתם מבקרים אצל אחותכם?"

"אני מציע לבחון אותה." הפציר בו הבן, "המשרתת תביא להם קערה מלאת מים ונראה באיזה אופן כל אחת רוחצת את ידיה. אחותי על כל פנים רק טובלת את קצות אצבעותיה."

הסכים המלך וציווה על משרתת בתו להביא קערה מלאה מים לתוך החדר. המלך והבן הצעיר עמדו מבחוץ והסתכל בעד האשנב הקטן. בת המלך טבלה את קצות אצבעותיה והבדואי רחץ את שתי ידיו ושפשף אותן בחזקה.

"אתה רואה אבי, זהו גבר." לחש הבן למלך.

"מה אתה מדבר." השיב האב, "רחיצת הידיים אינה מוכיחה ולא כלום. זכור שהנערה באה מן המדבר ושם אבק רב. היא רגילה לרחוץ את ידיה ביסודיות."

לא עזב הבן את המלך עד אשר הסכים לבחינה נוספת.

"ניתן להם חציר וצנון." הציע האח הצעיר, "אחותי תעדיף את החציר שאת עליו היא אוכלת. נראה במה תבחר חברתה."

הביאה המשרתת חציר וצנון והמלך ובנו נעמדו על יד האשנב. לקחה בת המלך את החציר ואכלה את עליו בזהירות, אך הבדואי בחר צנון, שבר אותו בידיו ותקע בו את שניו בכל הכוח.

"אתה רואה אבי, אשה לעולם לא תשבור צנון לפני אכילתה אותו." לחש הבן למלך.

"מה אתה מדבר," השיב המלך, "לא הוכחת לי כלום, כי הנערה תמיד היתה בחברת גברים ולא ראתה צורת אכילה אחרת. הנח לי עכשיו. עסקי מדינה יותר קוראים לי."

אך הבן לא הסתפק בתשובת אביו. הלך אל השוק והביא משם נערה צעירה, לכי אל חדר אחותי ושחקי אתה ועם הנערה השנייה. שחקי איתן משחקים כאלה שתהיי נאלצת למשש בגופך. אחר כך תמסרי לי את התוצאות."

נכנסה הנערה אל חדר בת המלך. הלך האח הצעיר אל אביו ובקש ממנו שיציץ בעד האשנב. בלי רצון הלך המלך עם בנו הטרדן. על הרצפה שיחקה הנערה מן השוק עם בת המלך, רקדה אתה והתגלגלה אתה אך הבדואי לא נתן לה לגשת אליו. כל פעם שהתקרבה אליו למששו, אחז בה וזרקה כמו כדור ממנו והלאה. הבין הבדואי שחשדו בו ושלחו את הנערה לרגל אותו. גמר את המשחק ברח בעד החלון ונעלם מעיני אנשי המלך בקופצו מגג אל גג. ירו בני המלך אחריו אך אף כדור לא פגע בו.

כעבור ימים מספר שב הבדואי אל השוק וישב למכור בצלים ושומים. באה אליו אותה האשה אוהבת הרכילות אשר כבר פעם מסרה לו ידיעה חשובה.

"אתה יודע, הבדואי חזר אל בת המלך," החלה בדבריה, "והפעם היה אצלה ארבעה חודשים!"

"מה את סחה?" התפלא הבדואי, "ושום דבר לא קרה ביניהם?"

בת המלך טענה שבכלל לא ידעה שנמצא גבר בחדרה. בלילה הוא שכב על המיטה שלו והיא על המיטה שלה. אף פעם לא ראתה אותו ללא לבוש. המלך כפי הנראה האמין לדבריה, היא באמת לא התעברה, אבל מי יודע למה הוא מסוגל, והיא להאמין לה? פוי! לאחר מה שעשתה במערה?"

"הבדואי בוודאי נעצר ויושב בבית הסוהר, לא כן?" שאל מוכר הבצלים.

"אינך מכיר את הבדואי." קראה האשה, "הוא ברח ואיש אינו מכיר את מקום המצאו. בני המלך ירו אחריו אך לא פגעו בו, בממזר הזה."

שמח הבדואי בליבו אך התעצב כאשר המשיכה האשה את שטף דיבורה, "המלך עומד להשיא את בתו מחר לאחד מבני דודיה. הצדק עמו. הכרח הוא להשיא נערה כזאת בהקדם האפשרי."

בערב הלך הבדואי אל חברו הזקן וסיפר לו את אשר שמע מפי האשה. "בלילה השני לחתונתה אלך אליה. בוא עמי ועזור לי במעשי." ביקש.

"אהיה לעזרתך." הבטיח לו החבר. במוצאי יום החתונה השני הלכו שני החברים אל הארמון.

"הישאר פה ליד החומה." ביקש הבדואי, "אם תשמע קול בכי מגג הארמון דע לך, כי אני בדרך אליך והיה מוכן לבריחה. אבל אם חלילה תשמע קול יללה, דע לך, שאין צורך לחכות לי עוד כבר כי לא אהיה בין החיים."

גמר את דבריו, קפץ מעל החומה וטיפס על הקיר עד אשר הגיע לחדרה של בת המלך. נבהלה בת המלך בראותה אותו כי פחדה שמא יבוא חתנה ויהרגנו.

"אל תיבהלי." הרגיעה הבדואי, "באתי לראותך ולדבר אתך."

"שכב עמי ולך מפה כי עוד מעט יבוא חתני והוא מסוגל להרגך." התחננה לפניו.

"לא אשכב עמך, כי ברצוני שתהיי לי לאשה מקודשת, וגם לא אלך מפה עד אשר יבוא חתנך." השיב, ואכל מן הקאד(?) שהיה מוכן בשביל החתן. "בקשה לי אליך," המשיך, "אני אלחם בעבורך. אם אפול, עלי על הגג, השמיעי קול יללה, אבל אם אחיה, חכי מעט עד אשר אצליח להימלט. אזי תעלי על הגג והשמיעי קול בכי."

גמר את דבריו והנה נשמעו קול צעדי החתן בחוץ כי עבר שליש הלילה. שלף הבדואי את חרבו וחיכה על יד הדלת. נכנס החתן וראה את הבדואי, שלף גם הוא את חרבו ונלחמו שניהם זה בזה. לא עבר זמן רב ובן המדבר התגבר על החתן אשר לא השתווה אליו בזריזותו כי הרבה לאכול ולשתות. הרג הבדואי את החתן וברח בעד החלון. עלתה בת המלך על גג חדרה והשמיעה קול בכי, ידע הזקן כי חברו בחיים ובדרכו אליו.

יומיים לאחר מכן לבש הזקן את בגדי החאג' והבדואי לבש בגדי סוחר. קנו שלושה חמורים העמיסו על גביהם שקים והלכו לארמון המלך. טען הבדואי את רובהו וירה פעמים אחדות באוויר. יצא המלך ושאל מה רצונם.

פתח הבדואי ואמר: "היה ברצוננו לבוא לחתונת בתך אך כשבאנו לעירך נודע לנו שהחתן נהרג בידי בדואי אלמוני. איננו יודעים כעת למה באנו, אולי לקבורה, אני בן אחד הדודים שלך, אדוני המלך, ובאתי מעיר רחוקה לכן איחרתי את החתונה. צר לי על האסון שפגע בך ולכן בכל זאת באתי להשתתף בצערך. לא אישאר אלא רק אשלח את מתנותי לבתך, החל הסוחר להוריד את השקים מעל גבי החמורים.

אמר לו המלך: "הרי גם אתה בן למשפחתי הגדולה. בואו, היכנסו ותנוחו ימים מספר, שמח אני שהכרתיך. באו משרתי המלך ולקחו את החמורים, והחאג' והבדואי נכנסו לתוך הארמון.

כעבור שבוע שאל הבדואי את המלך: "האם יש לך כבר חתן בשביל בתך?"

"לא. עדיין לא." השיב השליט.

"אם רצונך בכך, אני מוכן לשאת את בתך." הציע הסוחר.

"חביב אתה עלי, בני," השיב המלך, "אך ירא אני מפני הבדואי המסוגל לבוא שנית ולהרוג את חתן בתי."

"אל פחד, אדוני המלך. העמד שומרים מסביב לארמון בליל החתונה השני, ולא יוכל הבדואי להפריע לי."

היסס המלך מעט, אך משום שאהב את בתו לא סירב להצעת הסוחר. קדש החאג' את הקידושין והוחל בחג החתונה.

בלילה השני הוקף הארמון המוני שומרים וכעבור שליש הלילה בא החתן אל כלתו. עמדו השומרים מתוחים במשך כל הלילה, אך הבדואי לא הופיע. כבר עם עלות השחר הלך המלך לחדר בתי לראות אם החתן עודנו בחיים. מצאו בריא ושלם. אז פתח הבדואי ואמר: "אדוני המלך, כעת אגלה לפניך את הסוד: אני הבדואי. כאשר פגשתי את בתך במערה נשבעתי לה שאשאנה לאשה. הייתי אצלה בחדרה במשך ארבעה חדשים ולא נגעתי בה לרעה. רציתי לראות ולדבר עמה ולא יותר. אני גם הרגתי את החתן.

לא היה בכוחו של המלך להגיד דבר.

בדווי התאהב בבת מלך שרעתה את צאן אביה לאחר שארבעת אחיה נהגו לריב עם הרועים האחרים. הבדוי בוחר לו חבר אחרי מבחן: מתוודה לפניו כאילו רצח גנב, החבר עוזר לו לקבור את השק עם הגוויה (שיש בו כבש שחוט). אחר כך החבר מאשימו. רק הזקן עומד במבחן. בעצת הזקן מגיע הבדווי מחופש לבחורה אל בת השיח', אך שומר על כבודה. בורח לאחר שהורגש כי הוא בחור. הורג את חתנה של הבחורה. מתחפש לסוחר ומציג את עצמו כקרובו של המלך. המלך נותן לו את בתו לאישה ואז גם מזדהה הבדווי בפני חותנו, המלך.