לופה דה וגה (1635-1562)
סראנאס II הָאַבִּיר יָצָא לַצַּיִד אֶל בֵּין יַעֲרוֹת פָּרִיז. בָּרִתְמָה שְׂמֹאלוֹ אוֹחֶזֶת יְמִינוֹ בַּנֵּץ תַּחְזִיק בִּגְבִרְתּוֹ הוֹגֶה הִנֵּהוּ לִרְאוֹתָהּ כְּלָל לֹא הִסְפִּיק, נְשׂוּאָה הִיא וְהַבַּעַל לְצִדָּהּ שׁוֹהֶה תָּמִיד. כָּכָה בְּעוֹדוֹ הוֹגֶה בָּהּ הָעוֹלָם נָמוֹג סָבִיב. הַכְּלָבִים,פְּזִיזִים נָפוֹצוּ בֵּין חֻרְשׁוֹת וּבֵין סְלָעִים וְהַסּוּס חָפְשִׁי דּוֹהֵר לוֹ אֶל אֲשֶׁר רוּחוֹ תּוֹבִיל. כְּשֶׁנֵּעוֹר סוֹף סוֹף, מָצָא הוּא אֶת עַצְמוֹ עַל הַר שַׂגִּיא אֶת רֹאשׁוֹ הִפְנָה לָעֵמֶק בְּעַלְמָה קְרֵבָה הִבְחִין, בְּבִגְדֵי כְּפָר לְבוּשָׁה הִיא וּפָנֶיהָ, פְּנֵי שְׂרָפִים. - בֵּין גְּבָעוֹת, בָּדָד נוֹדֶדֶת מִי לִי שְׁבִיל יַרְאֶה? אֱלֹהִים, אִם פֹּה אֶתְעֶה, אָן אָבוֹאָה, נֶעֱצֶבֶת, מִיָּד קְשֵׁה-לֵב נֶעֱזֶבֶת, בּוֹדֵדָה וּמְאֹהֶבֶת, מִי לִי שְׁבִיל יַרְאֶה? אֱלֹהִים, אִם פֹּה אֶתְעֶה! - אָן תֵּלְכִי, בַּת כְּפָר נֶחְמֶדֶת כָּאן בְּמַעֲבֶה הַסְּבַךְ? אִם אוֹבֵד אֲנִי פֹּה, גֶּבֶר רַב הַסִּכּוּן פִּי כַּמָּה לָךְ. - כָּאן מִנֶּגֶד עֲזָבַנִי בְּחִיר לִבִּי הַמְּעֻדָּן, אַחֲרֵי הַדֹּב יָצָא הוּא עִקְּבוֹתָיו בָּעֵמֶק תָּר. - מְקֻלָּל אַבִּיר כָּמוֹהוּ שֶׁעִם עֶרֶב בְּרֹאשׁ הַר, אֶת גְּבִרְתּוֹ בָּדָד זוֹנֵחַ וְלַצַּיִד אָץ נִמְהָר. הֲתֵאוֹתִי, הַגְּבֶרֶת, עִמָּדִי לָשׁוּב לַכְּפָר? מַחֲסֶה מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם אֲדַרְתִּי אַצִּיעַ לָךְ. שָׁם בַּסְּבָךְ תָּעוּ הַשְּׁנַיִם, מִסְּבִיבָם הָאֹפֶל עָב, לַזְּרִיחָה בְּצֵל שֵׁן סֶלַע מַמְתִּינִים שְׁנֵיהֶם יַחְדָיו. הַמַּזָּל וּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר לִבְדִידוּת זְקוּקִים הִנָּם.
Lope de Vega (1562-1635)
II A caza va el caballero por los montes de París, la rienda en la mano izquierda y en la derecha el neblí. Pensando va en su señora que no la ha visto al partir, porque como era casada estaba su esposo allí. Como va pensando en ella, olvidado se ha de sí; los perros siguen las sendas entre hayas y peñas mil. El caballo va a su gusto que no le quiere regir. Cuando vuelve el caballero hallose de un monte al fin; volvió la cabeza al valle y vio una dama venir, en el vestido serrana y en el rostro serafín. - Por el montecico sola ¿cómo iré? ¡Ay Dios, si me perderé! ¿Cómo iré triste, cuitada, de aquel ingrato dejada? Sola, triste, enamorada, ¿dónde iré? ¡Ay Dios, si me perderé! - ¿Dónde vais, serrana bella, por este verde pinar? Si soy hombre y voy perdido mayor peligro lleváis. - Aquí cerca, caballero, me ha dejado mi galán por ir a matar un oso que ese valle abajo está. - ¡Oh mal haya el caballero en el monte Allubricán, que a solas deja su dama por matar un anima! Si os place, señora mía, volved conmigo al lugar, y porque llueve, podréis cubriros con mi gabán-. Perdido se han en el monte con la mucha oscuridad; al pie de una parda peña el alba aguardando están; la ocasión y la ventura siempre quieren soledad.
מספרדית: אבנר פרץ
