היה פעם מלך בדרום הארץ, ראש וראשון לכל שליטי הצדק. למלך הזה היו יותר מדי קרובי משפחה. שמו של המלך היה דְּהָארְמָה, ורעייתו, אשר באה מִמָּאלַוָוה, הייתה מיוחסת מאוד, נזר לכל הגבירות היפיפיות. המלכה שנקראה שָׁאנְדְרָאוַוטִי, הביאה לעולם בת אחת ויחידה, ושמה של אותה בת, לָאוַונִיָאוַוטִי – היפה – אכן היה יאה לה.

כאשר הגיעה הנערה לפרקה נפל דבר בממלכה: שארי בשרו של המלך שחרשו עליו מזימות, הדיחו אותו מכיסאו וחילקו ביניהם את הממלכה. המלך נאלץ לנוס על נפשו. באישון לילה עזב את הארמון עם רעייתו ובתו בשאתו עמו אוצר אבני חן שנותרו לו לפליטה במקום חבוי. הוא החליט למצוא מחסה אצל אבי אשתו בְּמָאלַוָוה. הלילה ירד עליהם סמוך לרכסיהם המיוערים של הרי וִינְדְּיָה.

כל הלילה צעדו בהרים ועם עלות השחר נכנסו המלך ובני לוויתו אל תחום היער כשהם מותירים אחריהם את בת לוויתם הנאמנה, החשיכה, מתייפחת בקולות רכים. השמש טיפסה ועלתה על צוק הזריחה, מתחה זרועותיה ורמזה למלך בחמימות שיזהר מלהיכנס אל היער השורץ שודדים. אך המלך לא שעה לאזהרותיה. פצוע מלהביו החדים של עשב הַקּוּסָה, קרוע סוליות מן הקוצים החדים, התנהל בכבדות עם משפחתו עמוק יותר ויותר ביער עד שהגיע אל מעוזם של שבטי הביל - מצודה הומה אנשי חמס הנוטלים מאחיהם, בני אדם חפים מפשע, את חייהם ורכושם. הייתה זו מצודת המוות בהתגלמותו ודרכי הגישה אליה נשמרו בידי ידידי המוות.

משאך הבחינו בזרים המתקרבים, פרצה סיעה של אנשי השבט מתוך המצודה כשהם מזוינים בכלי נשק רבים והסתערה לעברם. בראותו אותם מתקרבים אמר המלך דְּהָארְמָה לרעייתו ולבתו: "מהרנה והתחבאנה בתוך הסבך בטרם יניחו הברברים הללו את ידיהם עליכן!"

מוכת אימה נסה המלכה על נפשה עם בתה לָאוָונְיָאוַואטִי. השתים נעלמו בסבך בעוד המלך, מזוין בחרבו, קשתו ומגינו, נותר שם לבדו לקדם את פני אנשי השבט המסתערים לעברו. רבים מן השודדים נפלו שדודים מגשם החצים שהמטיר עליהם המלך מקשתו וממכות החרב שבידו. כשראה מנהיג השודדים כי קצרה ידם של אנשיו להתגבר על המלך, הזעיק לעזרה את כל אנשי המצודה ובכוחות משותפים עלה בידם להביסו. המלך נפל לארץ במגן מעוך, וראש השבט הנחית עליו את מכת המוות בחרבו. האספסוף השחור עזב את המקום עם אבני החן ששדדו מן המלך, והמלכה שצפתה בזוועה במתרחש ממקום מחבואה, נסה משם עם בתה הרחק למעמקי היער.

בצהרי היום כאשר הצל, חרוך בשמש היוקדת, מוצא מחסה עם עוברי האורח לרגלי עצים קרירי עלווה, ישבה המלכה מוכת הצער עם בתה על גדות בריכת מים עטורה פרחי לוטוס ומיררה בבכי.

באותה שעה עצמה רכבו בדרך אציל אחד בשם שַׁאנְדָאסִימְהָה בחברת בנו סִימְהָאפָּארָאקְרַאמָה בדרכם לצייד. כשגילה האב את שתי שורות העקבות בחול, אמר לבנו: "אלה הם עקבות נאות ומבטיחות של שתי נשים. הבה ונעקוב אחריהן ואם נמצא אותן תיקח לך לאשה את זו שתמצא חן בעיניך."

"אני מעדיף את בעלת הרגליים הקטנות יותר." השיב הבן, "מובטחני שהיא צעירה ותהיה לי כלה ראויה. בעלת העקבות הגדולות יותר, מן הסתם מבוגרת יותר ותוכל להיות זיווג הולם עבורך."

"מה השטויות הללו שפיך דובר?!" אמר שַׁאנְדָאסִימְהָה, "אמך אך זה עלתה לשמים! האם זה מה שדרוש לי עכשיו לאחר שאיבדתי אשה כה טובה."

"אל תדבר כך, אבי. ביתו של איש משפחה ריקן הוא בלי אשה! כלום אינך מכיר את משל החכמה של מוּלָאדֶוָוה:

מעון ללא אשה נאה,

ישבן ואף שדים מוצקים לה -

הליכות ביתה צופה,

ממתינה לבעלה השב מדרך,

כמוהו כבית-כלא בלא מנעול וכבל -

רק שוטים ידורו בו, יחלוף יומם כהבל!

בי נשבעתי – אקולל במוות אם לא תיקח לך לרעייה את האשה האחרת, אבי!"

שַׁאנְדָאסִימְהָה נענה לו והשניים המשיכו ללכת אחר העקבות. לבסוף הגיעו האב ובנו אל עץ האסוקה הצומח על יד הבריכה ושם גילו את המלכה שַׁאנְדְּרָאוַוטִי עם בתה. המלכה הייתה כהת עור ועם עיטורי הפנינים שעליה דמתה לקטיפת הלילה השחור נקוד כוכבים ומואר על ידי אור הסהר הבהיר של בתה.

האב ובנו התקרבו אל השתים והביטו בהן בסקרנות. האם המפוחדת קמה רועדת ממקום מושבה בחושבה אותם לשודדים.

"הרגעי, גברתי. לא נפגע בך לרעה! מגלימותיך היפות ועדייך הנאים אני מסיק כי נוטלות אתן חלק במסע צייד. לא כן?"

השתים לא השיבו לשאלתו של האב, וְשַׁאנְדָאסִימְהָה ירד מסוסו, ניגש אליהן והמשיך: "מדוע אתן כה חוששות? הלכנו בעקבותיכן ובאנו לכאן עם הכוונות הטהורות והנאצלות ביותר. הסירו חשש מלבכן ואל תחשדו בנו. אמרי לי , גברתי, מי אתן? כלום הנכן התשוקה והאושר הבאים לבכות ביער זה את מותו של אל האהבה שנשרף באש עינו השלישית של שיווה? למה זה חדרתן למעמקיו של יער שכוח אל זה? הדר פניכן ומלבושיכן תואמים יותר חדר משכב מפואר בבית אחוזה מכובד. מדוע מכתתות אתן את רגליכן באדמת קוצים זו בעת שיאה להן שיפונקו בידי עלמות יפיפיות. מחשבתנו מוטרדת בראותנו פלא זה: האבק הנסחף עם הרוח ונוחת על פניכן אינו פוגע לרעה בעדינות עורכן והשמש העזה החורכת אותנו בקנאות, מלטפת בחדווה את גופיכן הענוגים כפרחים. ספרי לנו את סיפורך כדי להשקיט את לבנו הסוער, כי נבצר ממנו להבין מה מעשיכן כאן ביער שורץ חיות טרף."

לשמע דבריו האדיבים של שַׁאנְדָאסִימְהָה נאנחה המלכה בקול ואז בלשון רכה, חדורת פחד ובושה ספרה את ספורה.

כאשר הבין האציל כי השתיים, האם ובתה, נותרו ללא מגן ומושיע, הרגיע אותן והוסיף לדבר על לבן עד שכבש אותו במלותיו העדינות. הוא נטל את שתי הנשים תחת חסותו, הרכיב אותן על הסוס של בנו ועל סוסו שלו והובילן לאחוזתו המפוארת. שַׁאנְדְרָאוַואטִי המלכה חשה כאילו הועתקה אל תוך קיום חדש. היא נצמדה למצילה בחוסר אונים. וכי מה יכולה לעשות אשה אשר איבדה את מגינה ונקלעה לתנאים קשים בארץ זרה לה?

עד מהרה התברר שהרגלים הקטנות יותר שייכות דווקא לאם וכך קרה שהבן נישא לאם בעוד שאביו נשא לאשה את הנסיכה לָאוַואנִיָאוַואטִי בעלת הרגליים הגדולות יותר כיוון שזה מה שנדרו לעשות בעת שהבחינו בעקבות הגדולות והקטנות ביער ואיך יוכלו להפר את נדרם?

כך בגלל טעות בזיהוי העקבות נשאו אב ובנו בת ואמה לנשים; האם הפכה לבתה החורגת של בתה והבת לאמה החורגת של אמה. השנים נקפו והשתים הביאו בנים ובנות לעולם ועם הזמן ילדו גם הללו ילדים.

זהו סיפור המעשה שארע לְשַׁאנְדָאסִימְהָה וּלְסִימְהָאפַּארָאקְרַאמָה, אשר לקחו להם לנשים את הנסיכה לָאוַואנְיָאוַואטִי ואת המלכה שַׁאנְדְּרָאוַואטִי.

משסיים השד את סיפורו זה בעוד המלך פוסע בדרכו צפונה, פנה השד אל המלך ושאל אותו שוב: "אמור לי, אדוני המלך, אם יודע אתה את התשובה: מהם בדיוק יחסי הקרבה המשפחתיים בין הצאצאים שנולדו בשתי המשפחות לאם ובתה מן הבן ואביו? הקללה הישנה תכה בך אם יודע אתה את התשובה ומסרב לאומרה בקול!"

המלך חשב על כך רבות, אך לא עלה בידו למצוא את התשובה והוא המשיך דרכו בשתיקה. השד היושב בתוך הגוויה חייך לעצמו וחשב: 'המלך אינו מצליח לענות על חידה יוצאת דופן זו והוא ממשיך בשמחה בדרכו בפסיעות זריזות. לא אוכל להוליך עוד שולל איש אציל נפש זה, אך אותו פושט יד רב מזימות בודאי לא יחדל ממשחקו עמנו מסיבה זו... עלי ליזום תחבולה שתאפשר לי להוליך שולל פושט יד מרושע זה ולהעניק את הישגיו למלך הטהור הראוי להם.'