שם הסיפור:

סיפורי המלך והגוויה: בן לשלושה אבות

ישנה עיר בארץ, וַאקְרוֹלַאקָה שמה, אשר לעיר אלים דמתה. המלך ששלט בה נקרא סוּרְיַאפְּרַבְּהָה ודמה לְאִינְדְרָה, ראש האלים, במראהו, כאילו היה הוא אחיו תאומו. הוא בורך בדמותו זו כגמול על הנהגתו ומידותיו הנעלות בגלגוליו הקודמים. המלך כלכל את עניני ארצו כאילו היה הוא וִישְׁנוּ בכבודו ובעצמו.

דמעות זלגו בממלכתו רק מעיניים שעשן חדר אליהן באקראי. המלה מוות נשמעה שם רק בהצהרות אמונים של אוהבים, כלי הזין היחידים היו האלות שביד שוערי הבתים. הנה כי כן עשויים היו חייו של המלך רב המעלות להיות חיים של עונג צרוף , אלמלא דבר אחד שהעיב על אושרו: אף אחת מפילגשיו הרבות לא הביאה בן לעולם, יורש ראוי לכיסאו.

בנקודה זו של סיפורנו אנו מניחים לשעה קלה את המלך ופונים לראות את אשר ארע בעיר הנמל הגדולה טַאמְרַאלִיפְּטִי. בעיר זו חי סוחר עשיר מאוד בשם דְהַנַאפַּאלָה, ולו בת יחידה, דְהַנַאוָואטִי שמה. דהנאוואטי הייתה יפת תואר. כה יפה עד כי יכולת בנקל להאמין שאין היא בת אנוש אלא רוח מרוחות האוויר שעקב קללה נגזר עליה לרדת ארצה ממקום משכנה במרומים.

זמן מועט לאחר שהגיעה דהנאוואטי לגיל הנישואין, שב אביה הסוחר אל חמשת היסודות. איש לא עמד לאלמנתו למגן, אף לא המלך, ושארי בשרו של הסוחר גזלו ממנה את כל הונה. הִירַאנְיָאוָואטִי, האלמנה, החזיקה במקום סתר אוצר של אבנים יקרות. בחששה פן יגזלו יורשי בעלה גם את המעט שנותר בידה, החליטה לעזוב את ביתה ולבקש את מזלה במקום אחר. באישון לילה נטלה את בתה וחמקה עמה מן הבית כשעיניה סומות מחשכת הליל ונפשה סומה מיגון. לאחר שגיששה שעה ארוכה את דרכה בחשכה, הצליחה האלמנה לצאת אל מחוץ לעיר כשהיא נשענת על כתף בתה. הלילה היה אפל והירח טרם זרח. השתים פסעו בעלטה מוחלטת ומבלי משים נתקלה כתפה של האם בגופו של שודד, שהיה משופד על גבי גרדום. השודד היה חי עדין וכאב הפגיעה הנוספת מילט זעקה מפיו:

"אהה! מי הוא זה הזורה מלח על פצעי?"

"מי אתה?" שאלה אשת הסוחר.

"אני שודד אשר שופד על גבי הגרדום, אך גם כאן מסרבת נפשי לעזוב את גופי - אוי לפושע שכמותי! אמרי לי, גבירתי, מי את ולאן מועדות פניך?"

אשת הסוחר סיפרה לשודד הגוסס את סיפורה ותוך כדי כך התבהרו שמי המזרח ולאור הירח הזורח מעל האופק ראה השודד את דהאנאוואטי בתו היפיפייה והבלתי נשואה של הסוחר המת.

"הוי גבירתי," אמר השודד לאלמנה, "בקשה אחת לי אליך על ערש מותי: אלף חתיכות זהב אתן לך אם תתני לי את בתך לאשה."

האם צחקה: "איזו תועלת תצמח לך מכך?"

אך השודד לא התלוצץ. "כאשר אמות" , אמר לה, "לא אותיר אחרי בן ועל כן לא אוכל לחזור ולחיות בעולמות שעתידים לבוא, אך אם תהיה לי בתך לאשה ותלד בן על פי מצוותי, יחשב יציר רחמה לבני החוקי. כבדי נא על כן את בקשתי האחרונה ותני את הסכמתך, ואני אעשיר אותך עושר רב!"

דברי השודד עוררו את חמדנותה של האשה והיא הסכימה להצעתו. ממקור מים סמוך הביאה מעט מים, יצקה אותם על ידיו של השודד ואמרה: "בזאת מעניקה אני לך את בתי הבתולה לאשה!"

השודד פנה אל הנערה ואמר לה: "אני מצווה עליך כאשתי החוקית להרות לגבר אחר ולהביא בן לעולם."

אחר כך המשיך בפנותו אל האם: הביטי סביבך. לא הרחק מכאן יש עץ תאנה בודד. חפרי בין שורשיו והוציאי את הזהב שטמנתי שם ועשי בו כטוב בעיניך. כאשר אמות דאגי לכך שישרפו את גופי על פי כל כללי הטקס, ואת העצמות שתשארנה אחרי השרפה השליכי אל הנהר הקדוש. אחר כך המשיכי בדרכך עם בתך אל העיר ואקרולאקה. שם בקרב העם הנמצא תחת חסותו של המלך הצדיק סוריאפרבהה לא יפגע בך כל אויב וצר ותוכלי לחיות באושר עם בתך."

השודד לגם בשקיקה מן המים שהביאה לו האלמנה וזמן קצר אחר כך גווע בייסוריו.

אשת הסוחר מיהרה אל עץ התאנה, נטלה משם את האוצר ומצאה מחסה יחד עם בתה בביתו של אחד מידידי בעלה שהתגורר לא הרחק משם.

במקום זה נשארה עד אשר עלה בידה, לאחר מאמצים רבים, למלא את הבטחתה לשודד ולדאוג לכך שגופתו תישרף על פי כללי הטקס ועצמותיו תובאנה למקום קדוש.

משהשלימה את פועלה זה, עזבה את המקום יחד עם בתה כשהיא מצניעה את אוצרה על גופה, ולאחר טלטולים רבים הגיעו השתים לעיר ואקרולאקה. שם רכשה האלמנה בית מסוחר מכובד בשם וַאסוּדָאטָה והתגוררה בו עם בתה דהנאוואטי.

באותו זמן חי בעיר מורה ושמו וִישְׁנוּסְוַואמִין ולו תלמיד ברהמיני בשם מַאנַאסְוַואמִין. מאנאסוואמין היה בחור יפה תואר ותלמיד מצטיין, אך בהיותו צעיר לימים היה עבד לתשוקותיו וחשק בפרוצה בשם הַאמְסַאוַואלִי. האמסאוואלי תבעה ממנו אתנן של חמש מאות דינרי זהב ומאנוסוואמין שלא היה ברשותו סכום כה גדול, הלך והתאמלל בתשוקתו הבלתי מושגת.

באחד הימים ראתה דהנאוואטי, בת הסוחר, את הברהמין יפה התואר ממרפסת גג ביתה, ונפשה יצאה אליו. כיון שזכרה את הצו שנתן בעלה השודד לאמה, פנתה אליה בלשון חלקות ואמרה לה: "אמא, ראי כמה נאה ועז מבע הברהמין הצעיר המהלך שם. כלום אין הוא כנקטר לזון בו את עיני העולם?"

האם הרגישה שבתה מאוהבת בעלם הצעיר ואמרה לעצמה: 'ממילא יהא על בתי לבחור בבוא העת מישהו שיעברנה כדי שתביא לעולם בן זכר על פי מצוות בעלה. מדוע שלא ננסה להשיגו?'

היא קראה לאחת מנערותיה שיכלה לבטוח בה כי תנצור סוד, וצוותה עליה להביא לביתה את הברהמין. הנערה ניגשה אליו ומסרה לו את שליחות גבירתה.

"אבוא אליה ללילה אחד אם אקבל בתמורה חמש מאות דינרי זהב שאני נזקק להם כדי להשיג את האמסאוואלי." השיב הצעיר שהיה עבד לתשוקתו.

הנערה חזרה לגבירתה ומסרה לה את דבריו, והאם שלחה לו חמש מאות דינרי זהב ביד הנערה. כאשר קיבל מאנאסוואמין את הסכום שדרש, בא לבית ונכנס לחדר המטות שם המתינה לו דהנאוואטי חולת האהבה. הנערה שדמתה לעדי נוצץ ביופייה, הביטה בערגה בברהמין יפה התואר כמו צפור הקאקורה המביטה במבט משתאה בלבנה. כל הלילה בילו השנים והשתעשעו במשחקי אהבה וכשעלה השחר חמק משם הברהמין הצעיר והלך כלעומת שבא.

דהנאוואטי הרתה כמתוכנן ובבוא היום הביאה לעולם בן שסגולותיו הגופניות העידו עליו שעתיד מזהיר נכון לו. גם האם וגם הבת שמחו מאוד על שמילאו את משאלתו של השודד והתינוק שנולד הוא בן זכר.

לילה אחד נגלה האל שִׁיוַוה לאם ולבת בחלומן ואמר להן: "עליכן להביא עם שחר את הילד בעריסתו עם אלף מטבעות זהב אל שערי ארמונו של המלך סוריאפרבהה ולהניחו שם. כך יובטח עתידו!"

כשהתעוררו השתים משנתן סיפרו זו לזו על חלומן הן החליטו להיענות לצו האל ועשו כדבריו.

בה בעת הופיע האל שיווה, בעל סמל השור, בחלומו של המלך סוריאפרבהה שהתייסר בערגתו לבן זכר.

"עורה המלך! בן זכר יפה תואר מונח בעריסתו בשערי ארמונך עם מתת זהב. קח אותו לך לבן!"

כשנעור המלך משנתו בישרו לו שומרי השער את אותן חדשות עצמן. המלך יצא מארמונו בעצמו ובא לראות במה מדובר. כאשר ראה את הילד ואת ערמת הזהב ונוכח לדעת כי על רגליו ועל ידיו של התינוק חקוקים סימני האותות המלכותיים - רצועה, שמשייה ודגל ואותות רבים נוספים, קרא בקול: "שיווה בכבודו ובעצמו הביא לי את הבן שבקשתי!"

הוא נשא את העריסה עם התינוק לתוך הארמון במו ידיו וערך חגיגות גדולות. בחגיגות אלה חילק זהב כה רב עד שהמלה עוני הפכה לחסרת מובן. עשרה ימים נמשכו השירה, המוסיקה והריקודים ועם תום החגיגות העניק המלך סוריאפרבהה לבנו את השם שַׁאנְדְרַאפְּרַבְּהָה.

השנים חלפו. הנסיך שאנדראפרבהה התבגר וככל שהתבגר כן גדלו יופיו וצדקתו. הוא הפיץ סביבו אושר לכל שוחריו ובהיותו נבון ונדיב ואהוב על כל שכבות העם, הפך בהדרגה ליורש המתאים לאביו סוריאפרבהה. המלך שכבר לא היה צעיר החליט למשוח אותו למלך תחתיו וכשסיים את כל חובותיו הארציות ונוכח לדעת שבנו שולט בממלכה בכשרון ובתבונה, יצא לבנארס ושם סיגף עצמו בסיגופים קשים ובסופו של דבר נטש את גופו.

כאשר נודע למלך הצעיר על מותו של אביו, התאבל עליו וערך את כל הטקסים הנאותים. אחר כך קרא לכל יועציו ואמר להם: "לעולם לא אוכל לפרוע את החוב שאני חב לו על שגידל אותי, אך יש עוד דבר אחד שברצוני לעשותו בעצמי והוא, לשאת את עצמותיו אל הגאנגס הקדוש ולהפקידן שם בטקס נאות. אחר כך אלך לגַאָה כשבידי מנחות מתים לכל אבותי שנפטרו ומשם אמשיך ואערוך מסע צליינות עד בואי אל החוף המזרחי."

היועצים הביעו התנגדות נחרצת לכוונותיו: "הוד מלכותך, אין זה דבר יאה למלך לעשותו. הממלכה נמצאת תחת איום מתמיד של אויביה ואסור להפקירה אף לרגע ללא שליט שיגן עליה. הנח לעבדיך למסור את מנחות המתים לאבותיך. אין עליה לרגל שתשווה בערכה לקיום חובותיך המלכותיות. כלום ניתן להשוות את חשיבותה של הגנת המלך על ממלכתו למסע רב סכנות של עולה לרגל?"

"החלטתי נחושה ואין מקום לערער עליה!" השיב המלך ליועציו, "החלטתי לצאת לדרך כדי לכבד את זכר אבי ואף לבקר במקומות הקדושים כל עוד כוחי במותני. וכי מי יוכל להנבא ולדעת את אשר יעבור על גוף בן חלוף זה? שמרו על הממלכה בהעדרי והמתינו לשובי."

המלך אמר את דברו וכל היועצים השתתקו ביראת כבוד.

המלך דאג להכין את כל הדרוש למסע. ביום המיועד רחץ את גופו, הקריב קרבן, נתן מתנות לברהמינים ויצא במרכבתו לדרך כשהוא לבוש בבגד צליינים לבן וחדש. כל החצר המלכותית וגם איכרים ופשוטי עם ליווהו עד גבולות הממלכה, ממאנים להיפרד ממנו ולשוב לביתם. המלך שאנדראפרבהה נטל עמו למסעותיו את כהן החצר שלו ועדת ברהמינים לוותה אותו בכרכרות.

במסעו ראה ארצות רבות ונהנה ממגוון הלבושים והשפות שנקרו על דרכו. בסופו של דבר הגיע לחופי הגאנגס וחזה במו עיניו במי הנהר הקדוש אשר שטף בעוצמה, גל אחר גל, כאילו בנה גרם מדרגות להוליך בו את האדם, צעד אחר צעד, לשמים, אל האלה גַאנְגָה הנובעת מהרי השלג, מחקה את מחוות האהבה של אָמְבִּיקָה ופורעת במשובה את שערו של האל שיווה. המלך ירד ממרכבתו ולאחר שרחץ במי הנהר, הפקיד את עצמות אביו במימיו.

אחרי שחילק צדקה לעניים ומילא את כל פולחני הקבורה, חזר המלך למרכבתו ונסע לעיר פְּרָיַאגָּה", שלקדושתה שרים החכמים שירי הלל. שם, במקום בו מתמזגים נהרות הגאנגס וְהַיָּמוּנָה בתערובת גוונים ססגונית, האחד צהוב והשני כחול, כמו חמאה ועשן המתמזגים יחדיו באש הקורבן ויוצרים נתיב ברכה לאדם, צם המלך, רחץ בנהר, תרם מתת נדיב למקדש ולכוהנים וערך את כל הטקסים הנאותים. משם עשה דרכו לבנארס, אשר רמזה לו בדגלוני מקדשיה הרבים המתנופפים ברוח: "בוא אלינו ומצא את הדרך לשחרור!"

שלושה ימים צם המלך בבנארס ועבד את האל שיווה, שסמלו הוא השור, בהביאו לו מנחות רבות כיאה לגדולתו. מבנארס המשיך המלך ליעדו האחרון, גאיה. במסעו עבר דרך יערות עד וחורשות. עם כל צעד שצעד בהם כרעו לפניו עצים עמוסי פרי בהשמיעם באוזניו את שירת הציפורים המתוקה ובשוררם את שבחיו, בעוד שהרוח הקלה הביעה את רחשי כבודה בפזרה פרחי בר על נתיבו. עם תום המסע הגיעו המלך ומלוויו אל גַּאיַאסִירַאס המעטירה. שם השלים המלך את פולחן הקבורה על פי כתבי הקודש והעניק מתת נדיב לכל הכוהנים ומכאן פנה והלך אל הבוסתן הקדוש. במעיין גאיה הגיש את הפינדה - המנחה המיועדת למתים. אך ברגע שהגיש את המנחה הושטו לעברו מתוך המים שלוש ידים אנושיות.

"באיזו מהן עלי להניח את מנחתי?" שאל המלך הנדהם את הברהמינים הסובבים אותו.

"הוד מלכותך" אמרו הכוהנים, "אחת מן הידיים היא ללא ספק ידו של שודד. תוכל אל נכון להבחין במסמר הברזל הנעוץ בה. היד השנייה האוחזת גבעולי עשב קדוש היא מן הסתם ידו של ברהמין, ואילו היד השלישית הנושאת אותות מלכות ועונדת טבעת מלכותית, היא ידו של מלך. אך איננו יודעים להגיד לך מה משמעות הדבר ובאיזו יד מן הידיים עליך להניח את מנחתך."

הסבריהם של הברהמינים לא הועילו למלך ולא סייעו לו להחליט.

במלים אלה סיים השד היושב בגוויה שעל כתפו של המלך טְרִיוִויקְרָאמָאסֶנָה את סיפורו המוזר, ואז פנה אל המלך ואמר: "אמור לי , הוד מלכותך, באיזו מן הידיים צריך המלך להניח את מנחתו? זכור, התנאי הישן בעינו עומד: אם יודע אתה את התשובה, אך מסרב להעלותה על דל שפתיך, יתפוצץ ראשך לחתיכות!"

המלך הכיר את התנאי ובשוברו פעם נוספת את שתיקתו אמר: "את הפינדה יש להניח בידו של השודד, זאת משום שהמלך שאנדראפרבהה הוא יציר רחם חוקי שלו. הברהמין, הגם שהוא אביו מולידו, אינו יכול להיחשב לאביו החוקי כיון שמכר את שרותיו תמורת ממון בלילה שעיבר בו את דהנאוואטי. שנדראפרבהה יכול היה להיות בנו של המלך סוריאפרבהה בזכות הטקסים שערך לכבודו והמתנות והחינוך שהעניק לו, לולא היה זה כספו של הילד עצמו, הזהב שהונח בעריסתו, אשר שימש כאמצעי תשלום לגידולו ולחינוכו, על כן יכול הוא להיות רק בנו של השודד שנשא את אמו לאשה בהזלפת המים על ידיו ואשר הורה לאשתו להתעבר ולהביא בן לעולם. הכסף ששימש לחינוכו ולגידולו הוא כספו של השודד, על כן מן הראוי הוא שהפינדה תונח בידו. זו היא דעתי."

לאחר שהפר המלך את שתיקתו נעלם השד מכתפו עם הגופה ושב למקומו הקבוע על עץ הסיסו. המלך טריויקארמאסנה חזר על עקבותיו, הוריד את הגופה מן העץ, הניפה על שכמו ויצא במהירות לדרכו. בעודו נחפז דומם למלא את משימתו פנה אליו השד מתוך הגופה ואמר לו: "הוד מלכותך, מדוע אתה כה עקשן? מוטב שתשוב לביתך ותשמח בתענוגות הלילה. אל לך להביאני תחת כוחו של אותו פושט יד נבל. אך אם מתכוון אתה להמשיך בדרכך זו האזן לעוד סיפור מסיפורי":

הערות:

סיפורי המלך והגוויה הם קבוצה של עשרים וחמישה סיפורי חידה הנתונים בתוך סיפור מסגרת. בשלב זה תרגמתי את סיפור המסגרת וחמישה מן הסיפורים בתוספת מבוא. הכוונה היא לתרגם בעתיד את הקובץ כולו.

מילות מפתח:

הודו, סיפורי המלך והגוויה, שודד, ברהמין, מלך