כאשר כבשים וזאבים חיו יחדיו ולא היה הפרש בין רועים למלכים, חי איש ששנותיו היו יותר ממאה ושנותיה של אשתו ארוכים היו יותר מאלו של האלה ונוס.

הם היו מאושרים למדי אף שראו את העולם סביבם משתנה פעמים רבות. אך הם היו מאושרים הרבה יותר לו ניתן להם ילד. ערב ערב ישבו השניים ושוחחו על הדרך שהיו מגדלים בה את ילדם אילו היה להם ילד: באיזה סיפורים היו מזינים את לבו וכיצד היו מלמדים אותו את חכמת הדורות שעברו.

לבסוף, ערב אחד ביושבם ליד האח אמר הזקן: "החלטתי למצוא ילד. לבי עלי דווי למחשבה שיום אחד נעזוב את העולם בלי שידענו את חדוות גידולו של ילד ומבלי שננחיל את חכמתנו למישהו שיוותר אחרי מותנו."

"כן" אמרה הזקנה, "אם יהיה לנו בן נוכל להיות בטוחים שיהיה מישהו שיספר את סיפורינו וידאג לבית ולאדמה לאחר מותנו."

היא נטלה את כל הכסף שחסכו במהלך חייהם ומסרה אותו לבעלה.

"אחצה את העולם כולו בחיפוש אחר ילד", אמר הזקן, "אם אמצא ילד, אשוב לכאן, אך אם לא אמצא ילד הזקוק להורים לא תראי אותי שוב לעולם."

הוא העמיס את צרורו על גבו, ברך את אשתו לשלום ויצא לדרך. ימים רבים נדד הזקן בעולם. הוא חצה נהרות וימים והרים. הוא לא ראה או שמע ילד שלא היה לו איש שידאג לו. באותם ימים ילד חסר הורים היה נדיר כמו יום שלא עלתה בו השמש.

ואז הגיע יום בו מצא עצמו בפאתי יער סבוך. דומה היה שהיער הוא בלתי חדיר. שום קרן אור לא האירה את שבילו. הוא היה אפל כאילו שבו עציו את עלטת הלילה. אף על פי כן נכנס הזקן לתוכו והתמיד לפסוע בשביל האפל. זכרה של אמירה ישנה עלה בדעתו: "הבלתי צפוי הוא שקורה תמיד". הוא אזר את כל אומץ לבו וקרא בקול: "מי ייתן ובלב האפלה הזו אמצא את האור שאני מחפש."

בנחישות פילס דרכו בין הענפים הסבוכים אל לב המאפליה. הוא צעד וצעד. חוש הזמן אבד לו. לבסוף הגיע לפתחה של מערה שהייתה אפלה יותר מכל פינה חשוכה שעבר ביער עד כה. החושך הנורא והדממה המעיקה הכבידו על לבו. נדרש ממנו מאמץ עצום כדי לאזור עוז ולהכריח עצמו להיכנס לתוכה.

עמוק עמוק בפנים ראה נצנוץ קלוש של אור. הוא הבחין בדמות של נזיר, זקן ממנו עצמו, שישב שם ללא נוע. הנזיר קרא בספר עב כרס ולא טרח לשאת את עיניו למשמע צעדיו המתקרבים של הזקן. הזקן נפל לרגליו ופנה אליו בדברים: "אב קדוש, דבר אלי"

אך הנזיר נשאר דומם כאבן. דומה כאילו הוא והזקן חיו בשני עולמות נפרדים. שוב ושוב הפציר הזקן בנזיר: "אנא, דבר אלי."

לבסוף הרים הזקן את עיניו ולחש: "לא ראיתי פני אנוש כבר יותר ממאה שנה. מדוע באת למקום נידח זה?"

"האומללות הנחתה אותי לכאן." התוודה הזקן, "לאשתי ולי לא היה מעולם ילד. חיינו היו ארוכים כמעט כמו שלך ואנו כמהים שיהיה לנו ילד משלנו בטרם נמות."

האיש הקדוש הרים תפוח אדום ועסיסי מעל קרקעיתה של המערה ומסר אותו לזקן: "אכול מחצית ממנו בעצמך ותן לאשתך את המחצית האחרת. חדל מחיפושיך ושיטוטיך."

הנזיר שב לקרוא בספרו.

הזקן נישק את רגליו של הנזיר, לקח את התפוח ועשה דרכו אל מחוץ למערה. הוא פסע במהירות באפלת היער. כושל בסבך השיחים והעצים גישש דרכו אט אט אל האור ולבסוף מצא עצמו בשדות המוארים מעבר לעצים. עיניו כמעט ונסתמאו מן האור. גרונו צרב וצמא בלתי נסבל עינה אותו. הוא לא מצא כל מקור מים בסביבתו. הוא נגס בתפוח העסיסי בכוונה לאכול רק מחצית ממנו, אך הפרי היה כה טעים עד שלא יכול היה להתאפק והוא כילה את כולו בלא לחשוב על תוצאות מעשיו.

אחר כך שקע בשינה עמוקה. כאשר נעור משנתו התחרט על פזיזותו, אך את הנעשה אין להשיב. הוא הביט סביבו וראה ילדה קטנה ישנה על העשב לצדו. היא הייתה ילדה חמודה. הוא נטל אותה בעדינות ואימצה אל חזהו. הילדה התעוררה וחייכה אל הזקן בלי פחד. היא השעינה את ראשה כנגד חזהו והמהמה באושר. הזקן הוצף בשמחה. הוא יצא לדרך אל ביתו מהר ככל שאפשרו לו רגליו היגעות. לא חלף זמן רב והוא מצא עצמו סמוך לגדר של ביתו.

"זו תהיה הפתעה גדולה" חשב. זכר התפוח שנאכל כולו עלה על לבו, אך הוא דחה את המחשבה מלפניו. הוא החליט להניח את הנערה בגיגית גדולה שניצבה סמוך לשער ולקרוא לרעייתו לבוא ולראות את הילדה שהביא.

"הבאתי לך בת ששערה זהב, לחייה אדומות כתפוחים ועיניה מאירות ככוכבים!" קרא.

עיניה של הזקנה נתקשרו בדמעות בעת שמיהרה לצאת החוצה לראות את הילדה. היא כבר וויתרה על התקווה שיהיה לה אי פעם ילד משלה או שתזכה לשוב ולראות את בעלה הזקן. "זמנים השתנו" חשבה לעצמה, "אך עדין יש קסם בעולם. משאלה היא משאלה והיא עשויה להתגשם."

הזקנה יצאה אל מחוץ לשער וניגשה אל הגיגית. אך הגיגית הייתה ריקה. הם חיפשו בכל מקום אך לא עלה בידם למצוא את הנערה. כלום נטלו אותה רוחות היער, או חיה רעה שבאה מאצל ההרים?

לבסוף נכנסו אל תוך הבית. "אולי לא הייתה זו נערה אמיתית." לחשה הזקנה.

אבל הזקן תאר אותה שוב ושוב בכמיהה. אך אחת היא היכן חיפשוה וכמה זמן. הנערה נעלמה והם לא זכו לראותה שוב. אמרה עתיקה עלתה על דעתו של הזקן: "לכל דבר יש משמעות, אך לא תמיד ניתנת היא להבנה." הם השלימו עם גורלם.

בעת שהזקן נכנס לבית לקרוא לאשתו עופף מעל הבית נשר שחיפש מזון לגוזליו. בראותו את היצור השוכב בגיגית נחת ארצה ובלי שיבחין בו איש אחז בילדה בטפריו ונשא אותה משם והלאה. הנשר הניח את הילדה בקן, מזון לגוזליו. עורה היה רך ורענן כניצני ורדים, ניחוח רענן ומתוק עלה משערה. הנשר האם עופפה משם בתורה אחרי מזון לעצמה והשאירה את הילדה טרף לגוזליה.

אך במקום לטרוף את היצור, סוככו עליו הגוזלים בכנפיהם מפני השמש. הנערה נרדמה בקן החמים בטוחה ושאננה תחת השגחתם.

באותו יער, לא הרחק מן העץ היה פלג מים רעילים שמפלצת מבחילה בעלת שבעה ראשים שכנה על גדותיו. היא רעבה לבשרם של הגוזלים בקן שעל ראש העץ.

לא היה ביכולתה ללחום בנשר הבוגר, אך היא ציפתה לרגע שילמדו הגוזלים לעוף וגוזל בלתי זהיר יתקרב במעופו לאדמה ויהיה לה לטרף. אחיו הגוזלים שנותרו בקן והיו צעירים מדי מכדי לעוף לא שערו בנפשם איזה סכנות אורבות להם בעולם. הם רק חלמו על הרגע שבו יעלו אברותיהם נוצה והם יוכלו להתעופף מעל העצים לכיוון השמש הבוהקת.

אותו לילה, כאשר גבר עליה רעבונה מכדי שתחכה עד לעת בה ילמדו הגוזלים לפרוש כנפיים התקרבה המפלצת אל העץ. היא ידעה שהנשר האם לא נמצאת בקן. היא זחלה על הגזע והעפילה למרומי העץ, התרוממה מעל שולי הקן ושלחה לעבר הגוזלים המפוחדים לשונות אדומות כדם. אך בדיוק כאשר איימו הלשונות להגיע עדיהם השמיעה המפלצת זעקה מלאת כאב ונפלה לאחוריה. קולות מאבק עז נשמעו מן הקרקע והעץ רעד כעלה נידף אף על פי ששום רוח לא נשבה. הגוזלים רעדו מפחד ודימו בנפשם ששעתם האחרונה הגיעה. רק ורד בר לא חשה ולא הרגישה דבר והמשיכה לישון רגועה ושקטה. עם בוקר חזרה האם וראתה עקבות למאבק העז שהתחולל בלילה סמוך לעץ. שרידי קשקשים ושריון העידו על סופה של המפלצת. היא מיהרה לדאות אל קינה.

"מי הכריע למוות את המפלצת?" שאלה את גוזליה. הם היו כה מרובים במספר עד שתחילה לא הבחינה כלל בהעדרם של שנים מהם שנטרפו על ידי המפלצת. הגוזלים לא ידעו להשיב. והנה הבחינו עיניה של האם בורד בר המנמנמת בשלווה בין גוזליה. "הנערה היא שהכריעה בקסמיה את המפלצת שהתנכלה לגוזלי" חשבה.

מאותו יום ואילך זכתה הנערה לחיות כנסיכה בקנם של הנשרים. הם דאגו לכל מחסורה והביאו לה מזון ושתייה. הם ריפדו את ערשה בנוצות רכות וקישטו את הקן בפרחים. בלילה נענעו ברכות את ערשה עד שנרדמה וישנה שנת ישרים.

משנה לשנה צמחה הנערה וגדלה ויופייה גדל עם שנותיה. הנשרים ארחו לה לחברה וכן גם יתר ציפורי היער. ארבע עשרה שנים חלפו מבלי שתראה כל יצור אנוש.

בוקר אחד יצא בן המלך לציד. הוא רדף אחרי איילה ונכנס עמוק אל תוך היער. הוא ניסה להשיגה בחציו אך האיילה לא נפגעה ורק העמיקה אל תוך היער והנסיך בעקבותיה. לבסוף נעלמה האיילה והנסיך מצא עצמו בינות שיחים עבותים ועצים תמירים, במקום בו לא דרכה רגל אנוש מעולם. היער היה אפל והשקט סביבו היה מפחיד. שום קול לא נשמע. הוא נשא עיניו ולפתע הבחין בקרני אור הבוקעות מצמרתו של עץ גבוה. לאורן ראה קן עם נשרים צעירים המתבוננים בו מעל שפתו. הנסיך הניח חץ על קשתו ומתח אותה, אך בטרם הספיק לירות, בקעה קרן אור חזקה וסנוורה אותו עד שנאלץ לשמוט את קשתו ולסוכך בשתי ידיו על עיניו. כשר העז לפקוח שוב את עיניו ולהביט כלפי מעלה נגלו לו פניה של ורד בר עטורה בתלתלי זהב.

"מי את וכיצד אוכל להשיגך?" קרא הנסיך.

ורד בר חייכה אליו ונעלמה מאחורי שפת הקן. הנסיך עלה על סוסו ושב לארמון אביו, אך מראה הנערה לא מש מזיכרונו ולבו נמלא געגועים אליה. פעמיים שב ליער כדי לחפשה אך לא מצא דבר. לבו נמלא יגון והדבר ניכר גם בפניו. אביו חקר אותו למקור צערו.

הנסיך סיפר לאביו על הנערה שראה ביער. "לעולם לא אהיה מאושר בלעדיה." אמר.

המלך הטיל ספק אם אכן נערה שמקורה בראש עץ ביער תוכל לשמש רעייה מתאימה לבנו הנסיך, אך הוא אהב אותו כל כך עד שהבטיח לסייע לו למוצאה.

למחרת היום שלח המלך כרוזים לכל רחבי הממלכה להודיע כי כל מי שיסייע למצוא את הנערה החיה בראש עץ ולהביאה לארמון יזכה לעושר רב. איש לא נענה לקריאה. כל הנערות במדינה גדלו בבתים רגילים על גבי האדמה וצחקו למחשבה על אשה שגדלה בין ענפיו של עץ. "כלה נאה תהיה היא לנסיך." התבדחו.

אך אשה זקנה, מכוערת וכפופת גו פנתה אל הכרוזים ואמרה שתוכל להביא את הנערה המבוקשת. תחילה לא רצו הכרוזים להקשיב כלל לדבריה, אך הממונה עליהם פסק שיש להביאה לחצר המלכות. "אני אביא את הנערה אם תספק לי תלת-רגל וקומקום." הכריזה באוזני המלך. המלך מילא את מבוקשה.

הזקנה יצאה לדרך כשהיא נושאת את תלת-הרגל תחת בית שחיה ואת הקומקום בידה, וציידי המלך השתרכו בעקבותיה יחד עם הנסיך.

הו, איזה רעש הקימה הזקנה בפוסעה בין העצים! היא זימרה ופטפטה לעצמה וקשקשה בקומקום שבידה בקול כה רם עד שיכולת לחשוב שעדת צוענים שלימה התכנסה שם. אך בהעמיקה אל תוך היער סימנה הזקנה למלוויה לחכות לה מאחור. היא העמיקה חדור אל תוך היער האפל עד בואה אל העץ שבצמרתו ניצב הקן. שם ליקטה זרדים יבשים, הציבה את תלת-הרגל וניסתה לאזן עליו את הקומקום. אך הדבר לא צלח בידה. בכל פעם שהניחה את הקומקום על ראש המתקן, הוא התגלגל בקול רעש ונפל על האדמה. איני יודע איך היה העניין מסתיים לולא ורד בר שהציצה במתרחש מעבר שפת הקן. היא איבדה את סבלנותה למראה טיפשותה של הזקנה וקראה בקול: "תלת-הרגל שלך ניצב עקום! עליך למצוא קרקע ישרה יותר!"

"אך לאן אזיז אותו, ילדתי? בשום מקום אין שטח ישר דיו." ותוך כדי דיבור המשיכה לנסות ולייצב את הקומקום על ראש המתקן בשתי ידיה בעוד מבטה מופנה כלפי מעלה אל הנערה.

"כלום לא אמרתי לך שבשיטה הזאת לא תצליחי לייצב אותו?" צעקה ורד בר בחוסר סבלנות עוד יותר מקודם. "תלי את הקומקום על ענף של עץ ובני את המדורה תחתיו!"

הזקנה תלתה את הקומקום על ענף חלש שנשבר מיד והקומקום נפל שוב על האדמה.

"אם רק היית יכולה להראות לי איך לעשות זאת, אולי הייתי מבינה." קראה לעבר הנערה.

מהירה כמחשבה החליקה הנערה במורד הגזע וניצבה ליד השוטה הזקנה, מוכנה ללמד אותה איך צריכים הדברים להיעשות. אך בו ברגע אחזה הזקנה בנערה, הניפה אותה על שכמה ורצה בכל המהירות אל פאתי היער, שם ניצב הנסיך. כאשר ראה אותן הנסיך מיהר לעברן בשקיקה. הוא נטל את הנערה בזרועותיו ונשק לה ברכות לעיני כל.

או אז הובאה גלימת זהב לכסות את גופה ועטרת פנינים הונחה על שערותיה. היא תפסה את מקומה בכרכרתו של הנסיך ששלושה צמדי סוסים, לבנים מכל מה שראה אי פעם בעולם, משכו אותה. הם לא נעצרו לרגע עד בואם אל שערי הארמון ושלושה ימים אחר כך נערכה החתונה ברוב עם וכל מי שראה את הכלה הכריז כי אם מישהו חפץ בכלה מושלמת עליו לחפשה על ראשו של עץ.