עטרת מנחם, אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאהן, בילגורייא תר"ע.

עמודים 7-5 (pdf 4-6)

א) רבינו הגאון הקדוש רבי ר׳ מנחם מענדלי מרומאנוב זצ״ל [זכר צדיק לברכה], מקור מחצבתו קודש מעיר חדש אשר בפולין הרוסית. בן לאביו הרב הגדול מו"ה [מורנו ובנו הרב] יוסף חריף ואמו הצדקת מרת ליבא זצלה״ה [זכר צדיקה לחיי העולם הבא] ונכד לגאוני עולם רבותינו בעל העו״ז ז״ל ובעל 'מגלה עמוקות' ז״ל . פרטי ימי ילדותו, מתי נולד, אופן חינוכו – הדברים הללו לא נודעו. פרשת תולדות של אותו הצדיק מתחלת בתקופת ימי הבחרות. אז אחרי עברו ימי הנוער אשר בלה אותם בבית הוריו, מסבה לא נדע שחרה, עזב את העיר שבה נולד ובה גודל. והי' נודד לישיבות המפורסמות בימים ההם. ואח״כ [ואחר כך] בא לשאוב מים חיים ונוזלים מן לבנון בישיבת זקיני הגה״ק [הגאון הקדוש] רשכבה״ג הרבי ר' שמעלקא זי״ע [זכותו יגן עלינו], אבד״ק [אב בית דין קהילת] ניקולשבורג. ואת מורו ורבו זה חשב לרבו מובהק ותמיד תהלתו בפיו. הוא הרוָהו מדשן בית תלמוד ומנחל עדניו השקהו, ויעש פרי למכביר. גם שרשי החסידות שקיבל רבו מרבו הרבי ר' דוב בער ממעזריטש המגיד הגדול זצ״ל [זכר צדיק לברכה], נקלטו עמוק עמוק בלבבו ישיבת זקיני הגה״ק [הגאון הקדוש] הר״ר [הרב רבי] שמעלקא זצ״ל [זכר צדיק לברכה] היתה פלג אלקים. ממנה שאבו רוח הקודש בתורה וחסידות גם רבנו הקדוש החוזה מלובלין והמגיד מקאזניטץ זצללה״ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא]. ושמה התרועע רבנו מוהרמ״מ עמהם וכרת עמהם ברית עולם:

ב) אמנם נוכח לדעת כי אדמת מטהרין לא תקלוט את זרע קודש אשר זרע בה רבו הקדוש, והיא כצחיח הסלע לא תעש בדים ופארות. בכן עזב הוא עם יתר התלמידים את ניקולשבורג ושם פניו אל ארץ גאליציא לבא להסתופף בצלה של היכל הקודש אצל הרבי ר' אלימלך זצ"ל [זכר צדיק לברכה] בע״ס [בעל ספר] נועם אלימלך זצ״ל [זכר צדיק לברכה] בליזמנסק. נע ונד התהלך בארץ עד בואו אל המקום משאת נפשו.

ויהי בהיותו במלון הסמוך לעיר ליזענסק ולא יכול עוד הלוך הלאה כי הלילה פרשה מוטות כנפיה על פני כל היקום, והוא באורח לא דרכה רגלו עליו מתמול שלשום, בקש מאת בעלת המלון כי תתן לו ללון שמה בין יתר האורחים שהתאכסנו שם. היא, בראותה את זיו כבודו ותוארו הדור מאד קבלתהו בספ״י [בסבר פנים יפות] והקציעה [=הקצתה] למענו פנת יקרת בחדר מיוחד בכבוד גדול. הוא לא ידע כי דבר בליעל יצוק בה, וישכב וינוח במקום ההוא וינפש מעט מעמל הדרך. כאשר נפלה תרדמה על כל האנשים, וכולם הוזים שוכבים ונמו שנתם, קמה בעלת הבית מחדרה ותבא בלאט אל החדר שלו ותתפשהו בבגדו. ויחרד האיש מאד וינח את כל אשר לו אצלה, וינס החוצה ערום ויחף על דרך העולה ליזענסקה. וכבואו בקצה העיר, ויסר אל אחד הבתים. ויחמלו עליו ויתנו לו בגד לכסות מערומיו. וכבואו אל הרה״ק [הרב הקדוש] הרבי ר׳ אלימלך קם מפניו מלא קומתו ויאמר: ״ברוך הבא יוסף הצדיק.״ ויקרבהו בימין, ויהי בין מקשיבי לקחו מתלמידיו המובהקים:

ג) שמה דברו בו נכבדות כי עודנו הי׳ פנוי, ויתחתן עם בעה״ב [בעל הבית] נכבד מעיר פריסטיק. ואחרי נשואיו תקע שמה אהלו סמוך על שלחן חותנו. והי' עובד את ד׳ בקדושה ובטהרה על התורה ועל העבודה בחסידות ובפרישות. וישב בתענית וסגף את גופו מאוד. והתגלגל בגלגול שלג ביומא דסתוא. עודם מראים אנשי עיר פריסטיק את מורד ההר היורד אל בית הטבילה שממנו התגלגל בשלג אל בית הטבילה. אמנם לא ארכו לו ימי שלותו שמה. חותנו בראותו שמתנהג בחסידות ופורש את עצמו מעניני עולם הזה ולא ידאג בעד ב״ב [בני ביתו] להמציא למו טרף וחוק, גזר על בתו שתבקש ממנו גט פטורין. אבל היא השיבה פניו ריקם ולא שמעו לקולה. אז גרש אותם מעל פניו והדירום מנכסיו. ויקבע לו רבנו דירה לעצמו והתגלגל תחת שואה המחסור והעוני. וזוגתו הצדקת התענה כאשר התענה הוא וסבלה את הכל בדומיה. ידיה המכה פלך לפרנסת ב״ב [בני ביתה]. ועובדא הוה כי עברו שלשה ימים ולא השתכרה מאומה גם על ככר לחם, וישבו בתענית. ותאמר בלבבה: אם כה נשב בדד ודומם, ומתנו. אנסה לבא אל הנחתום אולי יואל לתת לי בהקפה עוגה אחת ואוליך לבעלי הצדיק היושב בבית המדרש בתענית זה יום השלישי. כבואה אל הנחתום והציעה מבוקשה, השיב פניה ריקם כי עוד לא שלמה לו את החוב מכבר. ותלך ממנו בפחי נפש ודמעתה על לחיה. ויהי כי הפנתה שכמה ותלך, שב וניחם על אשר לא נתן לה העוגה להחיות את נפשה. וישיבה ויאמר אלי׳: "הנה אם תתן לי חלקך בעוה״ב [בעולם הבא] אתן לך את הלחם." לשמע זאת באתה במבוכה ועמדה תפושה במחשבותי'. לסוף הבליגה ותאמר: "לא אתן לבעלי שימות ברעב. יעבור עלי מה!" ותפן אל הנחתום ותאמר: "תן לי לחם וגם גבינה, ויהי לך חלקי בעוה״ב [בעולם הבא]." הנחתום נתן לה כמבוקשה, ותלך לה אל בית המדרש והניחה לפני בעלה על המפה פרוסת לחם עם גבינה, ונשארה עומדת במקומה. הוא נטל ידיו וברך ואכל, וישאל אותה: "מדוע את נצבת עוד?" – ומנהגה הי', בהביאה אליו לאכול, הניחה המאכל על המפה ותלך לה מיד – ותשא קולה ותבך ותאמר: "אדוני, אישי, אתה ידעת כי כל עמלי ועניי אך לזכות את נפשי לעולם הבא. ועתה גם את חלקי לעה״ב [לעולם הבא] מכרתי." ותספר לו ככל האמור. וינחם אותה ויאמר: "אל תצטערי כי כרגע קודם בואך אחזתני בולמוס, ואם לא הבאת לי אח הלחם, ומתי. וא״כ [ואם כן] בעד הלחם הזה קנית לך חלק עה״ב [עולם הבא] מחדש. כי כל

המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ובכן למה לך העוה"ב [העולם הבא] משכבר ועל מה תדאגי?"

ד) פעם אחת והנה ימי הפורים הגיעו. ובכל בתי ישראל אורה וששון ושמחה, ובביתה אין כל כי אם פת לחם .גם בבית אבי' השלחן כדת ערוך בכל מיני מטעמים, ובניו ובנותיו, אחיה ואחיותי׳ כשתילי זתים סביב לשלחנו ומתענגים על כל טוב. והיא, מר לה ומועדיה נוגות, ואבי' הלא הדירה מנכסיו. ולא יכלה עוד לשאת מצוקת נפשה וכאב לבה ותבא בלאט לבית אבי׳ אל חדר המבשלת ולקחה סיר בשר ותלך לה. המבשלת לא גערה בה כי ידעה כי בת אדוניה היא. כשבא בעלה מבית המדרש ותערוך

לפניו שלחן מלא דשן. וישאלה מאין לה כ״ז [כל זאת]. ותגד לו. ויאנח ויאמר: "הן כבר בא הקץ לצרותינו ולענות נפשינו. ועתה ע״י [יל ידי] פעולתך שעשית כזה, נגזר עלינו לסבול עוד עוני ולחץ שתי שנים."

ה) מעשה שהי' פ״א [פעם אחת] בשובו אחר חצות לילה מבית הטבילה נקפה [=קפוא] מקור ושלג וארכובותיו דא לדא נקשן, בקשה אשתו להשיב את נפשו במעט חמין אבל לא מצאה גזרת עץ להצית את האור. ובעמדה כה במצוקתה נזכרה כי לפני ימים אחדים חטבו עצים בחצר בית אביה. בכן הלכה שמה ללקט את הקסמין שנפלו שמה מתחת ערמת השלג. אצבעותי׳ נקפו מקור ושלג ותתעלף. הוא בראותו כי מתבוששת הלך שמה וימצאה מתעלפת וברוב עמל הקיצה והכניסה לביתה. כה עברו עליהם ימים של צער. וכל זאת לא הפריעהו מעבודתו וכפעם בפעם בקר את רבו הקדוש והסתופף בצלו וישב שמה שבועות וירחים:

ו) פעם אחת בלכתו לקבל פני רבו, ואשתו הלכה ללותו מקיר העיר וחוצה, נאנחה: "אנה תעזבני, אישי, ובביתנו אין אף ככר לחם." ויאנח גם הוא ויאמר: "הנה נמצא באמתחתי ככר אחד." ויקח ויחלקהו לשנים ויתן לה החצי ויברכה בברכת פרדה. בדרך התנחם מאוד על אנחתו אשר הוציא מפיו בשמעו את התאוננותה מבלי משים כי ד׳ הוא הזן ברחמיו את הכל, וכי עוד לא הגיע למעלת ומדרגת התנא הקדוש בעזוב את נות ביתו במצב כזה והלך לרבי ללמוד תורה. ועל שאלת אשתו, אנה תעזבני מבלי מזון ומחי׳? השיב לה ״איכא קורימו באגמא.״ [ארמית: יש קנים באגם] (עירובין כ״ב): [1]

[1] בתלמוד בבלי מסכת עירובין, דף כא עמוד ב, יש דיון בפסוק "ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) ומצטטים את דבריו של רבא: "רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, כי הא [כמו זה] שרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב [היה הולך לבית הרב] (ללמוד תורה) אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו]: ינוקי דידך מאי אעביד להו? [התינוקות שלך מה אעשה להם?] (לפרנסם כשאתה אינך מפרנסם). אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא? [האם נגמרו כבר הקנים באגם?] (ואם אין מאכל אחר שיאכלו את קני הסוף)". (על פי תרגומו של שטיינזלץ).

למקור הסרוק