עדת צדיקים, מיכאל לוי פרומקין, למברג תרכ"ד.

עמודים 45-41 [pdf 41-45]

מעשה נורא שקרה בימי הגאון מהרש״א ז״ל. בעיר אוסטרא היו שני אנשים שותפים סוחרים והיה מסחרם מלייוונט [יידיש: בדים] פשוט וכדומה, והיו אוהבים זה לזה כל ימיהם. פעם אחד שמעו כי אצל דוכסה אחת נמצאו סחורות בזול כי היא קבלה ירושה אלף חתיכות לאיוונט [בדים] טוב, והיא אינה יודעת המֶקח שעומד, וע״כ [ועל כן] יכולים לקנות מאתה בזול. ונסעו שני השותפים להדוכסה, ובבואם שמה הגידו לסריסיה כי באו שני סוחרים לקנות מאתה הלאייווענט. ויגידו לה סריסיה כי שני עברים רוצים לקנות מאתה כל הסחורה במעות מזומן. אבל הדוכסה ההיא לא ראתה מעולם יהודי כי ישבה בראסייא במקום אשר לא נמצאים יהודים שם והיא לא עסקה במסחור מעולם, וע״כ [ועל כן] היה שם יהודי זר אצלה וע״כ [ועל כן] לא רצתה להניח להיהודים לבוא לביתה וגם לא רצתה לראותם. אך מאשר היה רצונה למכור את הסחורה פסקה את המקח אתם ע״י [על ידי] פקידהּ. וכאשר הושוו על המקח נתנו היהודים הכסף לפקידהּ וילכו לקחת את הסחורה. ויהי כאשר הביא לה פקידהּ את הכסף חקרה אצלו על היהודים, כי אבותיה ספרו לה כי המה שודדים וחומסים ורמאים בתחבולתם והרגו את משיחם. וע״כ [ועל כן] לא רצתה לראות אותם וע״כ [ועל כן] שאלה אח הפקיד על היהודים האלו אם גם הם כשאר העברים. ויהתל בה הפקיד ויאמר לה: "שקר נחלו לך אבותיך. היהודים המה כשאר אנשים, והמה ישרים במסחרם ונמצאים בם צדיקים וחסִדים וגם נמצא בם עושי עול." ויאמר לה הפקיד כי ככל ההמון בית ישראל לא נגרע חלקם זולת מאשר הם עתה בגולה. וכאשר שמעה זאת מהפקיד התאוה [התאוותה] לראות את היהודים, ותצא לפני הפתח והסתכל בהם. והי׳ אחד מן השותפים יפה תואר מאד אשר זרח כשמש, וכאשר ראתה אותו הדוכסה ותתפלא מאוד על הוד יפעתו, ותשלח ותקרא אותו ותדבר אליו, והוא היה יכול לדבר לשון פלניא [פולין] בלשון צח מאוד. ותתענג הדוכסה מאוד ממנו ואחרי כן בערה בה אש תאוותה מאוד עד כי נפלה בחולי מאהבתו [מאהבתה] אותו. והשותפים התמהמהו בחצר ההוא איזה ימים עד שמדדו את הסחורה ועד ששכרו עגלות להוביל הסחורה:

ויהי היום טרם נסעם מכפר ההוא, ראו כי לא יספיקו העגלות אשר שכרו על כל הסחורה. ויסע שותף אחד להעיר הסמוכה לכפר לשכור עגלות. השני, היפה תואר, נשאר פה בכפר להעמיס הסחור׳ [הסחורה] על העגלות ששכרו בהכפר. וכאשר שמעה הדוכסית כי נסע א׳ [אחד] מהשותפי׳ [מהשותפים] לעיר אחרי עגלות וכי היפה תואר נשאר פה, ותשלח אחריו ליל׳ [לילה] ותגלה לו תאו׳ [תאוות] נפשה. והאיש לא רצה, אבל היא החזירה לו את כל המעות שלקחו אצלם עבור הסחורה, ותאמר לו כי היא נותנת לו הסחורה במתנה אך שיעשה רצונה. ויתגבר יצרו על האיש ההוא ותאות הממון עם תאות יצרו נפגשו יחד ולא יכול להתגבר על יצרו ועשה להדוכסה את כל חפצה ויקח ממנה את כל הכסף. וכאור הבוקר הלך לסחורתו. ובין כך בא שותפו להכפר עם עגלות ויטענו הסחורה על העגלות ונסעו לדרכם שמח וטוב לב:

ויהי בהיותם בדרך נזכר האיש כל מה שעבר עליו ונתחרט מאוד ויתעצב אל לבו ויאנח האיש באנחות גדולות מאד. ויאמר לו שותפו: "מה זאת נפלו פניך? הלא ב״ה [ברוך השם] הסחורה קנית בזול גדול, יותר מכאשר דמינו בביתנו, ובעז״ה נרויח בהסחורה הרבה. ומה המה אנחותיך? הלא תספר לי." וידחה אותו האיש בתירוצים שונים אבל כאשר לא פסק האיש מלדאוג ולאנח על המעשה הרעה אשר עשה, ויפצר בו שותפו כי יגיד לו פשר דבר כי הבין כי לא דבר ריק ולא בחנם עושה הוא את אלה. ויהי כאשר הציקו גלה לו האיש את כל הנעשה עִמָדו וכי לקח את הסחורה חנם בלא פרוטה .ויראה לו את כל הכסף אשר על כן נפתה, ועתה הוא מתחרט ודואג מאוד. וילעג שותפו ממנו ויאמר לו: "בעד סך רב מעות כאלו יכולים לעשות צדקה ושארי מצות, ותשובה מועילה לכל עבירות." ועוד דברים רבים כאלו אמר לו שותפו לנחם אותו. אבל הוא לא קיבל תנחומין ובכה מאוד על המעשה הרע אשר עשה. וכאשר ראה שותפו כי הוא אינו מקבל תנחומין ויאמר לו: "אנכי אקנה ממך העבירה. מה תתן לי עבורה?" וכשמוע האיש לא הניחו לדבר הרבה ויאמר לו: "הא לך כל המעות אשר קבלתי ממנה ועוד אוסיף לך רבע הסחורה, אך קנה את העבירה ממני." ויאמר לו השותף: "הנה אנחנו שותפים בהסחורה. נהיה שותפים גם בהעבירה, ואת המעות נחלק שוה בשוה." וימאן האיש ויאמר לו: "אם רצונך אחלק גם את השותפות אף כי אני רואה ריוח הרבה בהסחורה. עכ״ז [עם כל זאת] לא אקח מאומה מהסחורה, ורק תתן לי חצי מהמעות מחלק אשר קבלת מידי, ומחצית הכסף יה׳ לך נוסף על המעות אשר קבלתי מהדוכסה." ויגבר אצל השותף תאוות הממון ויאמר: "אם כדבריך אקנה אותה ממך." ותיכף נתן לו האיש הכסף אשר קיבל, והוא שילם לו את חצי המעות אשר השליש האיש בהסחורה, ויעשו ת״כ [תקיעת כף] ביניהם על המכירה. ויקנה ממנו בקבלת קנין גמור. ויתנחם האיש ופניו לא היו לו עוד. ובבואם לביתם לאוסטרא הסעידו את הדבר הזה וסלקו את השותפות. והאיש אשר קנה את העבירה מכר את הסחורה והרויח בה הרבה ויהי עשיר גדול מאוד. ויהי לימים מת האיש אשר קנה את העבירה, וכאשר עמד לתת דין וחשבון מכל מעשיו חִשבו לו בתוך עונותיו שבעל נכרית. ואמר האיש: "לא היה דברים מעולם." ויאמרו לו: "הלא אתה קנית את העבירה ממנו." ויטעון האיש: "למה יענישו אותי על העבירה אשר לא עשיתי ואנכי רק ממון קבלתי ולא עשיתי עבירה." ויהי אחרי רוב טענותיו נתנו לו שיעמוד לד"ת [לדין תורה] עם האיש הנ"ל [הנזכר לעיל]. ויבא המת בחלום להאיש ויזמין אותו לד"ת [לדין תורה]. ויחרד האיש מאוד ולא ידע מה להשיבו. אבל המת לא שקט ולא נח ויבוא אליו בכל לילה והזמין אותו לדין עד אשר נחלה. ובעת ההיא היה אב"ד [אב בית דין] באוסטרא הגאון הצדיק המורש״א. ויפצר החולה בבני ביתו שישאוהו במטתו להרב. ויבך החולה לפני המרש״א ויספר לו את כל המעשה מתחילה ועד סוף. ועתה הולך אליו המת בכל לילה ומבקש אותו שיעמוד עמו לדין, וע״כ [ועל כן] מבקש עצה מהמרש"א מה יענה לו שם בפני הב״ד [הבית דין] של מעל׳ [מעלה], כי אמר, יודע אני כי בא קצי ואנכי אמות באלו הימים כי הולך אלי בכל לילה ורוצה ליטול את נשמתי וע"כ [ועל כן] יתן לי רו״מ [רום מעלתו] עצה איך לזכות בדין:

ויען לו מהרש״א: "אל תפחד ולא תמות. לך לביתך וכאשר יבא אליך המת עוד הפעם, אמור לו משמי כי התורה לא בשמים היא. ואם ירצה לעמוד עמך בדין יעמוד לפני. גם פה הוא ב"ד [בית דין] חשוב. ואם לא ירצה אמר לו כי אחרים אותו, וירפה ממך." ויעש כן החולה. כאשר בא אליו המת הגיד לו את דברי המהרש״א, וירפה ממנו. ואח"כ [ואחר כך] חזר אליו ויאמר: "בא עמי לדין לפני המרש״א." ויאמר לו החולה: "המתן לי עד שאחזור לאיתני ואז אעמוד עמך בדין בפני המרש״א." ויגביל החולה זמן להמת: "בעוד חדש ימים אעמוד עמך לדון בפני המרש״א." וירפה ממנו:

ויהי כאשר עבר הזמן והאיש נתרפא וחזר לאיתנו, וילך למהרש״א ויספר לו כי ביום פלוני יעמוד עמו לדון לפניו עם המת. ויצו המרש״א להשמשים כי יאספו פה כל הקהל למען יקחו מוסר. ויִחֵד המרש״א מקום בביהמ"ד [בבית המדרש] כי יעמדו שם לדין, וגם להמת יִחֵד לו מקום אשר יעמוד שם ולא יתערב בין החיים למען לא יזיקם. וביום ההוא שלח המרש״א את השמש לחצר מות על קבר המת להגיד כי הגיע יום המוגבל שצריך לעמוד לדין. ויבא המת וגם החי וכל הקהל נאספו פה:

ויטעון החי לפני המרש״א לאמור: "הנה אנכי נתחרטתי אז מאוד על המעשה אשר עשיתי עד כי בכיתי מאין הפוגות, וע״כ [ועל כן] אם לא היית קונה ממני הייתי עושה תשובה וגם הייתי הולך אצל הרב לקבל תשובה. ועתה כאשר קנית ממנו וקבלת ממנו את כל הכסף אשר לקחתי עבור העבירה וגם עוד הוספתי לך, וע"כ [ועל כן] בקשתי בלבי כי אין עוד העוון חל עלי כלל, וע"כ [ועל כן] לא חשבתי אח"ז [אחרי זה] כלל מאותו העון. ואתה למה באת אלי עתה בתנואה? [צ"ל בתואנה] הלא קנית ממני בקנין גמור ועשינו ת״כ [תקיעת כף]." והמת טען: "אמת כי הסכלתי עשו שקניתי מאתך העבירה, אבל אנכי עשיתי זאת להפיס צערך. והאמת לא כן, ודמיתי תמיד כי אחזור [אחזיר] לך המעות, ונשתקע הדבר. ועתה מעות אני חייב לך ולא לסבול עבור העבירה שלך, כי איך יענישו אותי על העבירה כי לא סבלתי שום הנאה ממנו. ואתה עשית ואנוכי אלקה עבורך?" ואת המת לא ראו כ״א [כי אם] הבע״ד [הבעל דין] והמרש״א, אך כל העם שמעו את קולו. אח״כ [אחר כך] בכה המת וצעק: "אוי לו למי שמדמה בנפשו כי שלום יהיה לו כאשר ישכב בקבר ואינו מפשפש במעשיו בעוה״ז [בעולם הזה], כי מרה תהיה אחריתי." ואח״כ [ואחר כך] טענו עוד החי והמת וישתוקו:

ויאמר המרש״א: "צדקו דברי החי מדברי המת כי מנע אותו מתשובה עד כה, וע״כ [ועל כן] מֶקַח נשאר מקח ושוטה נשאר שוטה, כי לא די כי אשר לא נתן תודה להשי״ת [להשם יתברך] כי הצילו מן החטא אבל קנה עוד חטאים זרים לספוח על חטאתו."

וכשמוע המת את הדבר הזה נתן קולו בבכי לפני כל העם ויאמר: "הלא חכיתי כי יוציא בצדק דיני יען כי הוא עוד חי ויש בידו עוד לעשות תשובה. אבל אנכי מה אעשה? אויה לי כי אין מניחים אותי עוד לעמוד פה כי אומרים לי כבר נפסק דינך מהרב הקדוש." וינחם אותו המרש״א ויאמר: "אנכי אראה לעשות תיקון לנשמתך, ויקל מעליך העונש. וגם אתן עכ״ז [עם כל זאת] תשובה להאיש החי גם כן למען יקלו מעליך עונשך. אבל הדין כבר נפסק כי הצדק עם החי." וכאשר פסק הרב מלדבר שמעו העם תיכף קול בכי גדול, ובמקום אשר עמד שם המת נראה להם עתה כעשן גדול ונעלם מעיניהם:

והמוסר היוצא מזה מובן לכל בן דעה. השי"ת [השם יתברך] יזכינו לשוב לפניו בלב שלם אמן:

למקור הסרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר