עדת צדיקים, מיכאל לוי פרומקין, למברג תרכ"ד.

עמודים 41-37 [pdf 37-41]

מעשה מהרב הקדוש האלקי רשכב״ה [רבם של כל בני הגולה] ר׳ אברהם יהושיע העשיל מאפטא ז״ל בעת שבתו על כסא הרבנות ביאסע:

הרב הנ״ל [הנזכר לעיל] אחרי אשר עזב את הרבנות מקאלבוש נתקבל לאב״ד [לאב בית דין] במדינת וואלחיי בק״ק [בקרית קודש] יאסי הבירה, והיה מפורסם אצלם לגאון וגדול הדור בלימוד. אולם אשר היה צדיק גדול בנסתרות לא ידעו אנשי העיר. ועכ״ז [ועם כל זאת] היה שם בכבוד גדול והיו יריאים ממנו כל אנשי העיר כי היה דרכו כי לא נשא פנים ל׳ [לאף] אדם בעולם, וכקטן כגדול היה שוה אצלו. וברבות הימים קרה כי על שבת א׳ [אחת] היה דוחק גדול מדגים ביאס[י]. ותצא הרבנית אשת הרב לרחוב ציידי הדגים כל יום ה׳, ולא מצאה. כי כן הי׳ תמיד דרכה לילך ביום ה׳ להציידים לקנות דגים טובים על שבת. ובקשה הרבנית את הציידים שישתדלו לצוד איזה דג בשבילה והיא תתן להם כל אשר יחפוצו. ויבטיחו לה הציידים כי בלילה הזאת יחפשו בכל המקומות ויראו לצוד דגים בשביל הרב. ותלך ביום ה׳ לביתה ולמחר השכימה הרבנית למקום הדייגים, אבל הם ענו לה כי הריקו הלילה שארית כחם ולא מצאו דגים, אבל נתנו עוד תקוה בלבבה כי נסעו עתה שני דייגים עברים על אניה קטנה למקום אחד אשר לא היה בלילה, אולי יצודו שם דגים שיהיה על שבת. והרבנית ציערה מאוד כי לא קרה מעולם שתהיה שבת בלא דגים, ותעמוד פה אצל הדייגים על עמדה והמתינה על ביאת שני הדייגים. ואחר שעה באו הדייגים בשמחה עבורה שני דגים גדולים. ותקנה הרבנית מאתם את שני הדגים. באה אשת הגביר ראש העיר על מרכבה כבודה ותרץ לקנות דגים על שבת. וכאשר אמרו לה הדייגים כי א״א [אי אפשר] להשיג דגים כעת ורק שני דגים צדו ביגיעה רבה עבור הרבני׳ [הרבנית] אשר היא נצבת פה עוד מאתמול, ורק עתה נצודו הדגים הרבני׳ [הרבנית] לקח׳ [לקחה] אות׳ [אותם] בידה. ותצעק הנבירה: "מי היא העני׳ [הענייה] ודלה אשר היא צריכה דגים על שבת בעת אשר בכל העיר לא יש דגים? ואנכי אשלם לכם פי שניים מאשר נתנה לכם העני׳ הזאת עבור הדגים. ובדברה חטפה מיד הרבנית את הדגים ותזרוק ממרכבתה התשל׳ [התשלום], והעגלון שלה דפק את הסוסים, ותרץ לביתה. ולהדייגים חרה מאוד הדבר הזה אבל הם יראו ממנה להגיד לה דבר. והרבנית נשאר פה בבכי גדול על הבזיונות והגידופים אשר גדפה אותה האשה הנ"ל [הנזכרת לעיל]. ותלך בידים ריקניות לביתה בבכי ואנחה ותספר לאש' [לאישהּ] הצדיק את כל אשר קרה לה מאשת פלוני ואת הזלזולים והגידופי' [והגידופים] אשר גדפ׳ [גדפה] אותה. וישלח הרב אחר הַשַּׁמָּשׁ דמתא [שמש העיר] וישלח אותו להגביר הנ"ל [הנזכר לעיל] שיביא את הדגים לחזרה, ואם לא ירצו ליתן לו הדגים, גזר עליו הרב שיאמר לאשת הגביר כי היא נואפת. ויתחנן אצלו השמש לפטרו מהשליחות הזה כי אמר לו: "הלא תדעון למי תשלחון אותי להגיד דברים כאלה? לראש העיר, אשר עוד לא אכלה את דברי, והמה ירבון פצעי ומכותי כי איך אעיז לבוא לבית הגביר להגיד לו כי אשתו זונה, והמה יחשו לי ולא יסחבונו סחוב בציצית ראשי כאחד הנבלים?" אבל הרב לא השגיח על טענותיו הרבות ויאמר לו: "אנכי מרא דאתרא [רב המקום] ואנכי מצוה לך. ואתה תלך בשליחות ותאמר את הדבר הזה משמי, ומה יעשו לך הלא אתה מצוה מאתם כי תעשה כל אשר אנכי אצוך." והשמש עכ״ז [עם כל זאת] לא רצה לילך עד שגער בו הרב ואמר לו כי יחרים אותו אם לא ישמע לו. והשמש ידע כי הרב הוא צדיק גדול והי׳ ירא ממנו, והוכרח לילך בלי רצונו לבית הגביר. ויאמר השמש להרב: "מה אוכל עשות? הנני הולך. אבל ידעתי כי גם לרו״מ [לרום מעלתו] לא יחשה הגביר, ואת אשר יהי׳ עמכם יהי׳ עמדי." ויזהירו הרב עוד הפעם: אפי׳ [אפילו] אם יהי׳ אנשים רבים בביתה, יגיד הוא בשמו כי הוא [היא] זונה ולא יגיד את זאת בחשאי:

וילך השמש לבית הגביר ויפתח בשלום כי הרב ביקש את רו"מ [רום מעלתו] כי יתן לו הדגים כי אשתו קנתה אותם מאת הדייגים קודם בוא אשתכם, וגם עבורה צדו את הדגים, ואשתכם עשתה לא ביושר אשר זלזלה בכבוד הרבנית וחרפה אותה. וכשמעה החצופה את דברי השמש בער׳ [בערה] בה חמת׳ [חמתה] ותבוא לבית ותחרף ותגדף את הרב והרבנות [והרבנית] בפני כל האנש׳ [האנשים] אשר היו בבית בעלה, אנשי הקהל החשובים אשר באו אז להתיעץ על איזה דבר הכרחי, וזלזלה וגדפה מאוד מאוד עד אשר נעוו כל העם משמוע. ולא יכול השמש להתאפק ויאמר: "הנה אדוני אתם כולכם ועלי, לסור למשמעת הקהל והם צוו עלי כי אציית את הרב דמתא [רב העיר] לכל אשר יאמר לו. והוא שלח דברו על ידי. ע״כ [על כן] לא תתרעמו עלי אם אגיד לכם את דברי הרב, כי לא מרצוני אני עושה זאת כ״א [כי אם] גזר עלי בפקודתי ורצה להחרים אותי אם לא אציית לו." ויאמרו כל האנשים: "דבר דבריך ולא תגור כי ע"ז [על זה] עשו אותך שמש הקהל, ומוכרח אתה לשמוע לכל אשר ישלחוך." אז אמר השמש: "הרב צוה עלי לאמר בפני כל כי האשה בעלת הבית הזאת היא זונה." וכהתימו דבריו יצא לחוץ כי עכ"ז [עם כל זאת] ירא לנפשו לעמוד בבית פן יחמו לבב הקרובים ויכו אותו. ויהי כאשי שמעו כל האנשים את הדברים האלה, וכשמוע גברת הבית את אלה, ותצעק בקול יללה: "הלא אמרתי לכם קודם מה הוא הרב, ואתם ראו כי כנים דברי." והגביר נתאדמו פניו וישב דומם מבולבל כמו שעה, ואחרי כן פתח את פיהו: "האנכי אחשה לו אשר עשה בני ממזרים? עוד עד השבת לא תדרוך כף רגלו על מגרש יאסי. ועתה עוצו עצה מה לעשות פן אערה עליו את כל חמתי." כה דבר האיש ושנה ושלש דבריו. והאנשים ראשי הקהל אשר היו בבית הגביר, גם להם חרה הדבר הזה מאוד. אבל הם חשבו בדעתם כי לא ירהיב בנפשו עוז לשלוח לבית כזאת אם לא ידע דבר ברור אשר יוכל להראות זאת וע״כ [ועל כן] הי׳ נבוכים בדעתם מאמינים ואינם מאמינים. ויצאו לחוץ ויעמדו כולם בעצה מה לעשות. ויבואו להגביר ויאמרו לו: "היה נא מתון בדעתך כי נהי׳ לבוז אם נגרש את הרב בעש״ק [בערב שבת קודש] לפנות יום, ומה יאמרו כל העולם ע״ז [על זה]. ע״כ [על כן] חכה עד יום מחר קודם קריאת התורה, יתאספו כל הקהל לבית הוער ונשלח אחרי הרב ונשמע מה זאת מפיו. והי׳ אם לא יתחרט מדבריו נעשה לו בזיון גדול בפני כל עם, ואז ידעו הכל כי היינו מתון בדבר. וכי הי׳ יקר בעינינו כבוד ראש הקהל." ויתרצה להם הגביר לחכות עד יום מחר. אבל אשתו צעקה מרה כי לא ימתינו ויגרשו את הרב תיכף. אבל הם לא השגיחו עליה. ויאמרו לה: "עצור את רוחך עד יום המחרת, ונראה איך יפול דבר."

ויהי ממחרת אחר תפילת שחרית נתוועדו כל הקהל לבית הועד שלהם. ודרכם הי׳ שקודם שלקחו הספר מארוה״ק [מארון הקודש] הי׳ ממתינים על הרב עד שיבא ויקח את הספר, והוא אומר לפניהם דברי כבושים לפעמים. ובשבת ההיא יצאו כל האנשים מבהכ״נ [מבית הכנסת] לבית האסיפה. וישלחו את שמש הקהל להרב כי יבא תיכף אליהם. וילך שמש הקהל ויגיד להרב כי נאספו כל הקהל וגם הגביר הנ״ל [הנזכר לעיל] באסיפה לבית הועד ומצפים על ביאת רומע״ל [רום מעלתו]. וילך אליהם הרב ולא הסיר הטלית מעל כתפיו ויבא לבית הועד. והנה מנהגה הי׳ כי בבית הועד עמד כסא עבור הרב בראש השולחן, ולא היו יושבים עליה אפי׳ [אפילו] אם אין הרב שם. ובשבת ההוא ישב הגביר על כסא הרב. ויגמר בדעתם כי בבואו לא יקומו מפניו וזה יהי׳ לו סימן הראשון כי יעזוב את העיר. אבל כבוא הרב אל בית הועד נפל פחד עליהם ויקומו כולם, לבד הגביר אשר נאלם דומי׳ ומחמת צערו לא הי׳ יכול לקום. וישמיט הרב אותו מכסאו באין אומר ודברים וישב בראש כל המתאספים. ויאמר להם הרב: "אחי, מה רציתם כי נאספתם לבית הועד ומה תרצו ממני?" ויענו ראשי הקהל: "הרב שלח אתמול אל אשת הגביר כי היא זונה, ואנחנו לא ידענו ולא שמענו כלל מזה. וע״כ [ועל כן] על הרב לברר דבריו. כי אם לא זאת, איך עשה את בני הגביר ממזרים?" ויאמר הרב: "אנכי אברר לכם ברְאָיָ' נאמנה וברורה. אבל היום הוא שבת ולא אשבית אותו ואסור בשבת לישב בדין ומהר יהו' [יבוא] העת הזה ותראו כולכם ב״ה [בעזרת השם] כ׳ לא שקר מלי." וישתיקו [וישתקו] ראשי הקהל, אבל בעל האשה שפך עליו חמתו לאמר: "מה לכם לפטפוט דברים? אם יש בכוחו להראות זה היום כי הדבר בעלמא הוא. אבל אנכי אגיד לכם: חפץ הרב לברוח בלילה, ומחר תבקשוהו ולא תמצאו, ובזאת יברר דבריו כי לא יהי׳ אצל מי לחקור." ויתן הרב עיניו בו בכעס וישתקיהו [וישתיקהו]. ויאמר: "הס, שוטה, מדבר דברי נרגנות. אנכי לא אשקר באמונתי ח״ו [חס ושלום]. ואתה מחר כשמעך, ידעתי כי בוש תבוש. ובאמת אין עליך אשם כי אתה לא ידעת מזה. אך אם תרצה שאגיד לך איך אברר ביום המחרת, הנה בעל המעשה אשיר [אשר] חטא עמה, יבא ויגיד בפניה ויספר לפני כל הקהל איך נפל דבר, והיא תתן תודה ע״ז [על זאת] מחר, ידעתי ברור." ויקרא הרב את השמש ויאמר לו: "מחר בבוקר תקח את הַמַּטֶּה שלי ותלך לבית עלמין לקבר פלוני ותקיש בדממה על הקבר לאמר, פב״פ [פלוני בן פלוני] הרב קרא אותך שתבא אליו בשעה עשירית ביום הזה. וכל הקהל תאספו פה וגם המנאפת תהי׳ פה וידעו הכל כי יש אלקים בישראל." אך זהיר [הזהיר] הרב להשמש כי יעשה שם מחר מחיצה קטנה בוילון וייחד לו מקום. ולאנשי הקהל אמר: "רבותי, האספו מחר כולכם ותשבו על הכסאות אצל השולחן ותראו נפלאות." וכהתימו דבריו, נפל לב הגביר ויחשה. וילך ה״ב [הבעל קורא(?)] לקרוא בספר תורה ולהתפלל מוסף עם כל הקהל. והזונה, כאשר שמעה זאת, לא רצתה להראות בפני בעלה כי כנים הדברים, ותשחק ותלעג לדברי הרב:

ויהיה ממחרת השבת, ויאספו כל אנשי העיר, אנשים ונשים וטף לבית הקהל לראות החדשות אשר יעשו פה. והרב התפלל בתפילין דרש״י, ואחר הש״ע [שמונה עשרה] הי׳ שעה עשירית, וילך הרב לבית הקהל וישב על כסאו ויאמר לראשי הקהל: "שלחו והביאו לכאן את הזונה." וישלחו אחריה ולא רצתה לילך ותחרף ותגדף שנית את הרב. וכבוא השמש ויספר זאת לכל הקהל. ויאמר הרב: "קרא אותה עוד הפעם ואמור לה כי אם לא תבא אלי תיכף, אשלח את המת אחריה, והוא יקח אותה לכאן אבל לא אדע אם תניח בחיים, כאשר אתן רשות למשחית." וילך השמש פעם שנית ויאמר לה כי אם לא תלך סחוב יסחבוה כאחת הנבלות לבית הקהל, ואז הוכרחה לילך. ותבא לבית הקהל, ויאמר הרב: "רבותי, תכירו את קול פלוני אשר מת זה שנה והי' נאמנה של האשה הזאת?" "כן." ענו ראשי הקהל, "אנחנו נכיר את קולו ונשמע כי הוא פה." ויצו הרב את השמש להסיר את הוילון מעט ויאמר: "אתה פלוני בן פלוני ספר נא לכל הקהל איך נפל דבר הניאוף בינך ובין הזונה הזאת." והנה קול יוצא מתחת הוילון: "שמעוני אחי ועמי. אנכי נלכדתי ברשת הזונה הזאת כי הייתי נאמן וכותב חשבונות מהגביר הזה. ויהי היום ויסע הגביר לעסקיו לבוקארעשט, ואנכי הייתי בביתי מעיין חשבונותיו. ותצוה עליו הגבירה שאבא לון פה מאשר יראה לעזוב את הבית לבדה, והיא שוכבת בחדר המטות רחוק מן בית החשבונות אשר שם הכסף. ולא עלתה בלבי שום מחשבת חוץ ודימיתי כי באמת יראה היא מלעזוב את הבית לבדה באין אשה בביתו. ובאתי ללון ולנתי בבית החשבונות. אבל היא בחצות לילה באתה אלי דרך ארבעה חדרים, ואנכי הייתי ישן אז. ותשכב אצלי. וכאשר הקיצותי וחרדתי ושאלתי: 'מי את?' ותאמר: 'אנכי הגבירה באתי אליך שתעשה עמי תאות נפשי, ואנכי אעשרך עושר גדול מאוד. ואם לא תשמע לו [לי] מרה תהי׳ אחריתך, כי אומר עליך: גנבת את כל הון הגביר! ואשימך במשמר.' ותחבק ותנשק אותי ותבטחני כל טוב, ונפלתי כתו [כתוא] מכמר [ישעיהו נא, כ] ברשתה. ועתה אויה לי כי אין תקומה עבו״ז [עבור זה] בעולם האמת. אבל אתם רבותי דנו נא את דיני כי מה הייתי חייב? לא יכולתי להתגבר עליה ועל יצרי." ויחשו כל העם, והמת הוסיף לספר בבכי כי הוא בכף הקלע נע ונד ואין מניחי' [מניחין] אותו ליכנוס אפי׳ [אפילו] בגיהנם. ויספר את כל הנעשה אתו מעת צאתו מזה העולם עד עתה, עד כי געו כל העם בבכי' [בבכייה]. ואז הרים הרב את קולו: "רשעה זונה. תן תודה כי כנים דברי המת אשר מעיד בפניך היום." והיא כיונה נאלמה דומיה. ויגער בה הרב ותתן קולה בבכי ותבך ותאמר: "אין אני יכולה להכחיש את המת כי כנים דבריו." ואז אמר הרב: "תדעו ב״ה [ברוך השם] כי לא יצא שקר מפי." ויצו הרב ויביאו את סופר והעדים, ויצו לבעל לגרש אותה כדת ויתן לה גט פטורין. ואח״כ[ואחר כך] נתן לה הרב תשובה חמורה, וגם להמת היה תיקון גדול עמה, שהודה על חטאיו ברבים, אשר החזיקו אותו עד כה לאיש ישר והרב עשה גם לו טובה. ואז ידעו אנשי יאסי מי הוא הרב, ויחרדו ממנו מאוד. אבל הרב לא התמהמה שם הרבה ונתקבל אח״כ [אחר כך] לאב״ד [לאב בית דין] לאפטא ואח"כ [ואחר כך] למעזיבוז. זכותו יגן עלינו ועל זרעינו אמן:

למקור הסרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר