עדת צדיקים, מיכאל לוי פרומקין, למברג תרכ"ד.

עמודים 37-35 [pdf 35-37]

שמעתי מאבא מרי שיחי'

הרב הקדוש הגאון בו״ק [בוצינא קדישא, המאור הקדוש] מו׳ [מורנו] מנחם מענדיל נ״ע [נוחו עדן] מוויטעפסק בעהמ״ח [בעל המחבר] ספר 'פרי הארץ', היה לומד אצל הרב הקדוש המגיד הגדול ממעזריטש ז״ל מנערותו, אשר היה בן עשרה שנים או אחד עשר, והפליא מאוד בלימודו הנגלה. וחבב אותו המ״מ [המגיד ממזריטש] מאד. פעם אחת ביום שבת אחרי סעודת שחרית ראה המ״מ [המגיד ממזריטש] הגדול את הנער ר״מ [רבי מנדל] כי היה בדיחא דעתו, והולך בבית אחת הנה ואחת הנה. ויעמוד הרב על מפתן חדרו ואת דלת הפתח אחז בידו ויקרא לו: "מענדיל, כמה דפי גמרא למדת היום?" ויען לו: "ששה דפין." ויאמר המ״מ [המגיד ממזריטש] בקול נמוך כאומר לעצמו: "אם מששה דפין גמרא המצנפת על הצד (כי היה אצל הנער הר״מ [הרב מנדל] מצנפתו מוטה ועומדת על צדו כדרך האנשים המלאים הרגשת נפשם) כמה דפין נצרך ללמוד עד שישלפו המצנפת לגמרי?" ויסגור המ״מ [המגיד ממזריטש] את הדלת, ויבן הנער ר״מ [רבי מנדל] עד היכן הדבר מגיע ויתחיל לבכות מאוד וירץ תיכף לחדר המ״מ [המגיד ממזריטש] וידפוק בדלתו בזעקה גדולה: "פתחו לי רבי מורי ותנו לי עצה מה לעשות כי ידעתי כי החזקתי טובה לעצמי ממה שלמדתי." ויפתח הרב את הפתח ויאמר: "אל תפחד. אני ואתה נסע לרבינו הבעש״ט (כי זה היה אחרי התקרבותו של המ״מ [המגיד ממזריטש] להבעש"ט ז״ל) והוא יורינו הדרך נלך בה, אני ואתה." וישקוט הנער וביום ג׳ נסע הה״מ [הרב המגיד] עם הנער ר״מ [רבי מנדל] למעזיבוז ויבואו ביום ו' עש״ק [ערב שבת קודש] להבעש״ט ז״ל. ואחר חצות הלך הרב המגיד תיכף לקבל שלום, והנער ר׳ מענדיל התמהמה בביתו עד סלסל בשערו ורחץ א״ע ]את עצמו], כי כן היה דרכו בקודש תמיד. אף לאח״כ [לאחר כך] כאשר נתגדל, היה תמיד מצויין במלבושיו מכל בני גילו. והבעש״ט הי׳ מוכן לקבל שבת לפני התיבה כדרכו, כי עמד לקבל שבת בעוד היום גדול, כאשר כתבתי למעלה. ויעמוד הרב לפני התיבה ולא התפלל עד בוא הנער לבית התפל׳ [התפלה] והמתין עליו שעות שתים. ואחרי בואו קבל שבת ולא נתן לו שלום עד אחר השבת. אחר הבדלה בשעה שעישן הבעש"ט את הלולקע [המקטרת] קרא את הנער ר״מ [ר' מנדל] ויספר לו מעשה משוורים וממחרשה (והמעשה בעצמה לא שמעתי מא״א [מאף אחד]. והרב המגיד וגם הה״ק [הרב הקדוש] בעהמ״ח [בעל המחבר] 'תולדות יעקב יוסף' וגם המוכיח עמדו בעת סיפור המעשה. ובהמעשה הזה נרמז כל מה שקרה להרב הנ' [הנזכר] ר' מענדיל מיום צאתו לאויר העולם עד כי כסו את עיניו בארץ הקדושה. ואיני זוכר בבירור אם הרב המגיד אמר: 'אנכי מבין את המעשה כולה', והרב רי״י [ר' יעקב יוסף] אמר כי 'אנכי מבין החצי', או אפכא [ההיפך], אך זאת ידעתי אני הכותב, כי שמעתי מאבא מארי שיחי' שהרב ר״מ [רבי מנחם] מענדיל אמר שהבין את המעשה רק עד העת ההוא. ואח"כ עטרו הרב לשלו. ויאמר הבעש"ט להרה״מ [להרב המגיד] כי הנער שפל בעינו וכן התם [צ"ל: חתם] עצמו הרה״ק [הרב הקדוש] כל ימי חייו השפל באמת. ושמעתי כי כאשר הגדיל הרב רמ״מ [רבי מנחם מנדל] הנ״ל [הנזכר לעיל], אמר כי הוא מבין את כל המעש׳ [המעשה] כי כאשר חלה בוויטעפסק וניטל ממנו כח הדיבר, וגעו כל העם בבכי׳ עד כי דמו כי לוקח מהם ארון, הקיץ הרר״מ [הרב ר' מנדל] לקול זעקת׳ [זעקתם] ויאמר להם: "אל תפחדו. בהמעשה אשר סיפר לי הבעל שם טוב זכר[ו] לברכה ידעתי כי צריך אני להיות באה״ק [בארץ הקודש]." וכן היה. והבריא בעזהש״י [בעזרת השם יתברך] ונסע לאה״ק [לארץ הקודש], ומידי עברו ק״ק [קהילת קודש] פולנאי התאכסן באכסניא והסיר כובעו ועשן הלולקע [המקטרת] שהיה ארוכה מאוד והלך כך להקביל פני הקדוש ר׳ יעקב יוסף בעהמ׳׳ח [בעל המחבר] ה'תולדות י״י [יעקב יוסף']. וכאשר ראו אנשיו כי הרר״מ [הרב ר' מנדל] הולך אליו בלא כובע ועם הלולקע חרדו מאוד כי הרר״י [הרב ר' יעקב] היו דרכו להעניש מאוד. ורצו אליו ואמרו לו: "אדוננו, חסנו על ימי עלומיך כי הצדיק הזה מעניש מאוד." ולא פנה אליהם. ובבואו להררי״י [להרב רבי יעקב יוסף] כבד אותו מאוד וישאלהו אם הוא מבין את המעשה שסיפר לו הבעש״ט הק׳ [הקדוש]. ויאמר: "הנני מבין." והרב רי״י [הרב רבי יעקב יוסף] שאלו איפוא [צ"ל איפה] המקום אשר הוא עומד כעת בהמעשה, ויען לו הרר״מ [הרב רבי מנדל] באנחה: "יותר מהחצי גרעתי ממנה." אח״כ [אחר כך] שאלו הרר״י [הרב רבי יעקב] אם ידע רו״מ [רום מעלתו] כי בהמעשה נרמז שצריך רו״מ [רום מעלתו] להיות אצלי. ויען: "אנכי מבין וע״כ [ועל כן] נסעתי דרך פולנאה שאוכל להתראות עם כת״ר [כבוד תורתו]." ודברו אח״כ [אחר כך] ביניהם בחביבות הרבה ואח״כ [ואחר כך] נפטר מהרב רי״י [רבי יעקב יוסף], והלך הרר״י [הרב רבי יעקב יוסף] ללותו עד האכסניא שלו. ושאלו אנשים אותו מה טיבו של האיש הזה אשר הרהיב בנפשו עוז לילך לכ״ק [לכבוד קדושתו] בלי חגורה וגם הולך במנעלי׳ [במנעלים] עם קשרי כסף ובלולקע [מקטרת] ארוכה מאד. והשיב להם הרר״י [הרב רבי יעקב] בדרך משל: "פעם אחד הי׳ אצל מלך מרגליות טובה אשר היתה שוויה כל אוצר המלך, ושיער המלך בדעתו אשר בכל מקום שיטמין אותה ימסרו נפשם עליה לגונבה ולא יועיל ע״ז [על זה] שום שומר כי השומר בעצמו יגנב אותה. ויוָעץ המלך להסתיר מטמונה מן בני אדם שלא יחשובו ב״א [בני אדם] כי הטמינוה שם, והטמין אותה בבית הכבוד כי שם בודאי לא יעלה ע״ד [על דעת] אנשים כי הוא שם. וכן הוא הנמשל כי הרר״מ [הרב רבי מנחם] מענדיל הנ״ל [הנזכר לעיל] הוא שפל בדעתו באמת ועניו בתכלית, ובכל לבוש אשר ילביש הרב את הענווה יהיה יניקות הקליפות, וע"כ [ועל כן] הטמינה בבה"כ [בבית הכבוד] שהיא הגאוה. וד״ל [ודי למבין].

למקור הסרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר