עדת צדיקים, מיכאל לוי פרומקין, למברג תרכ"ד.

עמודים 8-5 [pdf 5-8]

מעשה מלידת הרב הגאון הקדוש מו"ה [מורנו הרב] ישראל מ"מ [מורה מורנו] דק"ק [דקהילת קודש] קזעניץ

שמעתי מאבא מארי הרב שיחי׳

מעשה שהבעש״ט ז״ל נבנ״מ [נשמתו בגנזי מרומים] ישב עם החבר׳ [החברא] קדישא שלו על סעודת שבת בערב. ותיכף אחר קידוש שחק הבעל שם טוב שחוק נורא מאוד עד שראו כי כמעט כלתה נפשו בהשחוק הזה. ויראו כל החברה לשאול אותו מה טיב השחוק הזה כי המה לא ראו שום דבר שיגרום השחוק. ואח״כ ישב הבעל שם טוב אצל השולחן כדרכו בקודש תמיד ושחק פעם שני כנ״ל, והמתין מעט ושחק פעם שלישית. ויהי הדבר לפלא בעיני כל הרואי׳ [הרואים] כי מימיו לא ראו דבר זה. וישימו כל החברים עיניהם על הרב הגה״ק [הגאון הקדוש] ר׳ זאב קוצעת ז"ל שישאל הוא אצל הבעל שם טוב מהות השחוק מה הוא, כי היה דרכו תמיד בעד אשר עשן את הלולקע [מקטרת] שלו במוש״ק [במוצאי שבת קודש] אז היה שואל אותו הרב ר׳ זאב הנ״ל מה שהיה ביום השבת. ויהי במוש״ק [במוצאי שבת קודש] בא הרב ר"ז [ר' זאב] הנ״ל לחדר הבעל שם טוב וישאלהו לאמר: "יגיד נא לנו רבינו מה טיבו של השחוק ששחק רבינו אמש בערב?" ויען להם הבעש״ט: "אנכי ארא׳ [אראה] לכם מהות הדבר ממה ששחקתי." ויצו הרב להעבד כנעני שלו לרתום את הסוסים, כי כן היה דרך הבעש״ט לנסוע מעט מחוץ לעיר במוש״ק [במוצאי שבת קודש]. וירתמו הסוסים, ויצו הבעש״ט לכל החבורה שישבו עמו וגם צוה ליקח אתו בגדי חול. וישבו כולם לנסוע עמו, ויסעו כל הלילה בלא ידעו מאין ולאין. הבוקר אור, והם באו לעיר גדול׳ [גדולה] לאלקים, שמה קאזעניץ. ויתאכסן הבעש"ט ז״ל אצל הפ״ח [הפרנס חדש] כי שמעו שמע הבעש"ט ז״ל. ויחרדו כל העיר לקראתו, ואחר התפלה ציוה הבעל שם טוב לקרא אליו את ר׳ שבתי כורך ספרים. ויאמר הפ"ח [הפרנס חדש]: "מה לכם להזקן הזה אשר הוא בעינינו מהאנשים הפשוטים, והן אמת כי איש ישר הוא אבל איש פשוט מאוד בלא תורה. ויען הבעש״ט: "עכ״ז [עם כל זאת] רצוני שיבא אלי." וישלחו אחריו ויבא אליו. ויאמר הבעש׳ט: "קרא נא גם את אשתך, הבא לכאן." ויקראו לה ותבא. אז אמר הרב לר׳ שבתי: "ספר נא לנו מה עשית בליל שבת העבר אך הגד האמת, לא תכחד." וכל העם הטו אזנם לשמוע מה שיספר, וגם החברים קרבו להביט מה יהיה בסופה. ויען ר' שבתי: "לא אכחד מאדוני את כל הנעשה עמדי, ואם חטאתי יתן לי אדוני תשובה ע״ז [על זה]. הנה אנכי מעודי מתפרנס ממלאכתי מלאכת הכריכה, וכל זמן שהיה לי הייתי מתפרנס ממלאכתי בריוח עד שהיה לי קצת עושר. והיה מנהגי שביום ה׳ בחצות קנו אצלי כל צורכי שבת מקמח ודגים ובשר ונרות וכל ההצטרכות, ובעש״ק [ובערב שבת קודש] בשעה העשירית כליתי מלאכתי ולא עשיתי מאומה, והלכתי לבהכ״נ [לבית הכנסת] לומר שה״ש [שיר השירים] ותקוני שבת והייתי שוהה בבהכ״נ [בבית הכנסת] עד אחר התפלה של ליל שבת. כה היה מנהגי כל הימים בימי נערותי. עתה בזקנותי סבב עלי הגלגל ואין בי עוד כח להתפרנס ממלאכתי, וע״כ [ועל כן] אני חי חיי צער ואין באפשרי להכניס כל הצטרכות השבת ביום ה׳. עכ"ז [עם כל זאת] המצוה הזאת מהליכת בהכ״נ [בית הכנסת] בע״ש [בערב שבת] שעה עשירית איני מניח כי יעבור עלי מה ואנכי אעשה את שלי. ויהי בעש״ק [בערב שבת קודש] העבר הגיע שעה העשיר׳ [העשירית] ולא היה בידי אף פרוטה אחת על שבת וגם קמח לא הכינו מאתמול. ובראותי כי אין לי שום מראה מקום על פרנסת השבת וכאשר מימי לא נצרכתי לבריות, גם כיום לא חפצתי לקחת מקצבה ולחזור על הפתחים. ונגמר בלבי יותר טוב להתענות ביום השבת מלקחת מתנת בו״ד [בשר ודם]. אך יראתי פן אשתי הזקנה לא תעצור ברוחה מלקחת אצל שכנותיה נר או חלה דגים או בשר: וע״כ [ועל כן] בקשתי את אשתי לבל תקח מתנה משום אדם אף כי יפצירו בה, כי ישראל קדושים הן. כאשר יראו כי לא עשיתי שבת יפצירו בה לקחת מאתם. והיא הבטיחה לי ולא זזתי ממקומי עד שלקחתי ת״כ [תקיעת כף] מאתה ע״ז [על זה]. והלכתי כך בתענית משעה עשירית לבהכ״נ [לבית הכנסת] ואמרתי לאשתי: 'כאשר אלך מבהכ״נ עם אנשים, כאשר יצאו ישאלו אותי למה איני דולק נר בביתיך ולא אדע מה להשיב, וע״כ [ועל כן] אתמהמה עד כלות העם לילך מבהכ״נ [מבית הכנסת] ואז אלך לביתי ונקבל באהבה את אשר נגזר עלינו מן השמים.' והלכתי לבית הכנסת ואשתי כבדה את הבית ובערה מכל החורים לנקות על יום השבת. ותמצא בתי ידיים [כפפות] ישן אשר נאבד מאתה זה כמה שנים והיה על הבגד הנ״ל כפתורי ופרחי כסף וזהב כמנהג הדברים הישנים מאחב״י [מאחינו בית ישראל] מאז. ותלך תיכף לצורף ותמכור את הכסף והספיק לה על כל צרכי השבת בריוח

עד כי נשאר לה גם על יום א' לאכול. ותיכף קנתה חלה בשר ודגי' [ודגים] וכל צרכה והכינה על יום השבת, ויען כי היא ידעה כי אנכי אתמהמה בבהכ״נ [בבית הכנסת] קנתה שתי נרות גדולות להדליקם על יום השבת. ויהי בערב כאשר כלו העם לילך מבתי מדרשים הלכתי גם אני מבהכ״נ [בית הכנסת] וראיתי מרחוק בביתי נר דלוק. אמרתי: "הנה לא עצרה זקנתי כח מלהתאפק לקחת מבו"ד [מבשר ודם]." באתי לביתי וראיתי שולחן ערוך חלה דגים יין לקידוש. אמרתי בלבי: "אם אני אקניט אותה אפריע את יום השבת." ע״כ [על כן] התאפקתי ואמרת[י] קידוש תיכף ואכלתי דגים. אח״כ אמרתי לה במענה רך הנראה כי לא תוכל לקבל את הרע. ולא הניחה אותי להתים [לסיים] דברי ותאמר אלי: 'אישי, תזכור עוד את הבגד ב"י [בל ימצא] עם כפתורי הכסף אשר נאבד ממנו זה כמה שנים?' ואמרת[י] לה: 'זכור אזכור.' ותאמר: 'הן מצאתיו היום בכבדי את הבית, ואת הכסף מכרתי לצורף. המנו [ממנו] עשיתי כל צרכי השבת.' וכשמעו [צ"ל: וכשמעי] זאת זלגו עיני דמע מרוב השמחה והודתי מאוד לשי״ת [לשם יתברך] על אשר שלח לי על יום השבת. ולא יכולתי להתאפק ולקחתי את אשתי בידה והלכת[י] עמה במחול שעה רצופה מרוב השמחה. וכן עשיתי כאשר נתהמה לבבי אחרי אכילת המרק של שבת רקדתי עוד הפעם בשמחה עם אשתי וכן אחר אכילת הלפת כי היה השבת כיד המלך. הכלל שלשה פעמים רקדתי עם אשתי בלילה הזה כי לא יכולתי להכיל בקרבי מרוב השמחה אשר זכני השי״ת [השם יתברך] להתענג ביום השבת מבשר ודגים מתנת הקדוש ברוך הוא לא מבו״ד [מבשר ודם]. ועתה רבינו אם באמת חטאתי אשר רקדתי עם אשתי בשבת, בקשתי מכם תנו לי תשובה ועלי לאשר ולקיים ככל אשר יצא מרבינו, כי השם יתברך יודע האמת כי כוונתי רצויה היתה להודות לה׳ אשר גמל עלי." אז אמר הבעש״ט לתלמידיו: "האמינו לי כי כל הפמליא של מעלה שחקו ורקדו עמו, ומזה שחקתי גם אנכי." אחר כן קרא הבעל שם טוב את אשת ר׳ שבתי הנ״ל ואמר לה: "מה תרצה אם תהיה שארית ימיך בעושר ובכבוד או אם תרצה שיהיה לך בן לעת זקנותיך?" כי ר׳ שבתי היה חשוכי בנים. ותען האשה להבעש״ט: "כמה עוד ימי חיי? חמשה שנים או אם בגבורות עשרה שנים )כי היא היתה אז קרובה לבת ע׳ שנה וגם ר׳ שבתי היה זקן בערך כזה), וע״כ [ועל כן] יותר טוב שיהיה לי שארית בבן הגון." ויאמר לה הבעש״ט: "לכן התבשרי כי לשנה הבאה כעת חיה את יולדת בן וקראת שמו ישראל כשמי, והוא יאיר לך מאוד בעולם האמת. אם תודיענו אבוא על הב"מ [הברית מילה] להיות סנדק. וכדבריו כן היה כי לשנה הבאה נולד לה בן והוא היה הרב המגיד מקאזעניץ בעהמ"ח [בעל המחבר] ספר עבודת ישראל אשר גודל צדקותו וענוותו, קדושתו ורוב חסידותו מי יוכל למלל. אמרו עליו כי כל ימיו היה חלש מאד (מחמת שנולד מאב ואם זקנים מאוד אשר ע״פ [על פי] דה״ט [דרך הטבע] כבר אבדו כח המוליד) עד כי היה מוכרח ללבוש כל ימיו כתונת של עור ארנבת על בשרו ממש, והיה תמיד שוכב על מטתו כחולה מחמת רוב חלישות אברי׳, ובעת התפלה פזז וכרכר ורקד ושאג והיה תקיף בכחו כאברך מבן עשרים שנה, וקדושתו ומופתיו הרבים אשר הראה לעין כל ועוצם קדושתו גלוי ומפורסם לכל ישראל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל בבני חיי ומזוני [בבנים חיים ומזונות] ובכל הברכות והשפעות טובות בביאת משיח צדקינו ב״ב [במהרה בימינו] אמן. ומזה המעשה ילמד כל אדם מוסר איך לחיות ביגיע כפו ולשמור ולענג את השבת בלי שום מחשבת חוץ ולקבל עליו את כל הבא הן לטוב ולמוטב בשמחה, ועכ"ז [ועל כל זה] יזכה לבנים צדיקים וחסידים אשר יקרבו את גאולתינו ופדות נפשינו בקרב [בקרוב] אמן:

למקור הסרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר