מעשות מהגדולים והצדיקים, ישראל דוד זיס, וורשה תרנ"ו?

עמודים 4-3 (pdf 2-3)

במדרש הובא: ר׳ מאיר הוה יתיב ודריש בבי כנשתא דטבריה והוה אלישע בן אבויה רביה רכיב על סוסיא בשבתא. אמרין לר״מ [לרבי מאיר]: "אלישע רבך קאי בשוקא דטבריה." אזל ליה. שאל ליה: "מה דרשת מאיר?" וכו'. עד שהגיע לפסוק זה: 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. "ומה אמרת ביה?" אמר: "יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא חוקר עליה ומרויח. הוי 'טוב אחרית דבר מראשיתו'." א״ל [אמר לו]: "רבי עקיבא, רבך, לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו. וכן הי' מעשה: אבויה אבא היה מגדולי הדור וכשבא למלני [=למול אותי] קרא לכל גדולי הדור וקרא לר' אליעזר ולר׳ יהושע עמהם. וכשאכלו ושתו, שרון. אלין אמרין מזמורין ואלין אלפא ביתין. אמר ר״א [רבי אליעזר]: 'יהושע, אלין עסקין בדדהון, ואנן לית אנא עסקין בדידן?'. התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן נביאים לכתובים, והם שמחים כנתינתו מסיני והאש מלהטת סביביהון. ושאל אבויה להון: "מה דין באתם אלי לשרוף ביתי באש!" והשיבו לו שהיו דבריהם כל-כך טובים כיום מתן תורה. עיקר נתינתו לא מסיני נתנו באש, שנאמר" 'וההר בוער באש עד לב השמים'." אמר: "הואיל וכך הוא כוחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי, הריני נותנו לתורה'. וע״י [ועל ידי] שלא היתה כוונתו ומשבתו לשמים, לא נתקיימה בו תורתו. ומה אמריתו עוד?" "לא יערכנה זהב וזכוכית." א*ל [אמר לו]: "ומה אמרת?" א״ל [אמר לו]: "אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב ופז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית." א״ל [אמר לו]: "ר״ע [רבי עקיבא], רבך, לא כך אמר, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית אע״פ [אף על פי] שנשתברו יש להם תקנה אף ת״ח [תלמיד חכם] אע״פ [אף על פי] שסרח יש לו תקנה." א״ל [אמר לו]: "וכל כך חכמה אית בך. למה אינך חוזר בך?" א״ל [אמר לו]: "לית בחולי." א״ל [אמר לו]: "רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית המקדש ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול מפוצצת ואומרת: 'שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם, חוץ מאלישע אחר, שהיה יודע כוחי ומרד בי'." ומהיכן היה לו המעשה הזה? אמרו: "פ״א [פעם אחת] היה יושב ושונה בבקעה גנוסר, ועלה אדם אחד לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת. אמר: "כתיב: 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים'. היכן טובו של זה והיכן אריכת ימים של זה?" ולא ידע שדרשה ר״ע [רבי עקיבא]: "למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך." וי״א [ויש אומרים], שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתן בפי הכלב. אמר: "מה הלשון שינע בתורה כל ימיו, כך לשון שאינו יודע ויגע בתורה - על אחת כמה וכמה!" אמר: "א״כ [אם כך] לא יש מתן שכר לצדיקים ולא תחיית המתים." וי״א [ויש אומרים]: ע״י [על ידי] שכשהיתה אמו מעוברת, עברה על בתי עע״א והריחה ונתנה לה מאותו מין ואכלה, והיה מפעפע בכרסה כארס של נחש. לאחר ימים חלש אלישע. אתון אמרין לר״מ [לרבי מאיר]: "אלישע חולה." אזל לגביה א״ל [אמר ליה]: "חזור בך!" א״ל [אמר ליה]: ועד כדון מקבלין?" א״ל [אמר ליה]: "ולא כתיב: 'תשב אנוש עד דכא' - עד דכדוכה של נפש." באותה שעה בכה אלישע ומת, והיה ר׳׳מ [רבי מאיר] שמח, ואמר: "דומה שמתוך תשובה נסתלק רבי." וכיון שקברוהו באה האור לשרוף את קברו. אתון אמרין ליה לר״מ [לרבי מאיר]: "קבר רבך נשרף!" יצא ופירש טליתו עליה. א״ל [אמר לו]: "ליני הלילה בעוה״ז [בעולם הזה] שכולו לילה ('אם יגאל' זה הקב"ה). 'והיה בבוקר' - בעולם שכולו טוב. 'אם יגאלך, טוב' זה הקב״ה שנאמר: 'טוב ה' לכל' יגאל, ואם לא, יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי :

הסיפור כפי שהוא מובא כאן לקוח בשינויים קלים מתוך התלמוד הירושלמי מסכת חגיגה.

זהו סיפור פגישתו עם תלמידו, רבי מאיר, וניסיונו של זה האחרון להחזירו בתשובה.

ר"מ הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה. עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא. אתון ואמרון ליה: הא רבך לבר. פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה. א"ל מה הויתה דרש יומא דין? א"ל: ויי' ברך את אחרית וגו'. א"ל: ומה פתחת ביה? א"ל: ויוסף יי' את כל אשר לאיוב למשנה, שכפל לו את כל ממונו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין. עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא: ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו – בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר ליה: ומה הויתה דריש תובן? א"ל: טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר ליה: ומה פתחת ביה? א"ל: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו ונתקיימו. הוי 'טוב אחרית דבר מראשיתו' לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין. עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד. מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדקין, א"ר ליעזר לר' יהושע: עד דאינון עסיקין בדידהון, נעסוק אנן בידן. וישבו ונתעסקו בדברי תורה. מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש (דברים ד) 'וההר בוער באש עד לב השמים'. אמר להן אבויה אבא: רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש.

אמר ליה: ומה הויתה דרש תובן? א"ל: לא יערכנה זהב וזכוכית. א"ל: ומה פתחת ביה? א"ל דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. א"ל: דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת. א"ל: מן הן את ידע? א"ל: מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה. א"ל: וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך? א"ל: לית אנא יכיל. א"ל: למה? א"ל: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי בי"ה שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי. וכל דא מן הן אתת ליה? אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב (דברים כב) 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב. והארכת ימים, לעתיד שכולו ארוך ויש אומר' ע"י שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו. זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים. וי"א אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו"ם והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. לאחר ימים חלה אלישע אתון אומרון לר"מ הא רבך באיש אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש. א"ל: לית את חזר בך? א"ל: ואין חזרין מתקבלין? א"ל: ולא כן כתיב (תהילים צ) 'תשב אנוש עד דכא' – עד דיכדוכה של נפש מקבלין. באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת, והיה ר"מ שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר ר'. מן דקברוניה ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו. אתון ואמרין לר"מ: הא קבירה דרבך אייקד. נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד. מה עבד? נסב גולתיה ופרסיה עלוי אמר (רות ג) 'ליני הלילה' וגו'. ליני בעולם הזה שדומה ללילה. והיה בבוקר, זה העולם הבא שכולו בוקר. 'אם יגאלך טוב יגאל' זה הקב"ה שהוא טוב דכתיב ביה (תהילים קמה) 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. (רות ג) 'ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך' אנכי חי ה'. ואיטפיית (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א)

תרגום מוער:

רבי מאיר ישב ודרש בבית המדרש שבטבריה. עבר אלישע רבו רכוב על סוס ביום השבת. באו ואמרו לו (לרבי מאיר): "רבך בחוץ." הפסיק רבי מאיר את דרשתו ויצא אליו. אמר לו (אלישע לרבי מאיר): "מה היית דורש היום?" אמר לו: "ויי' ברך את אחרית (איוב מראשיתו) וגומר". אמר לו: "ובמה פתחת את הדרשה?" אמר לו: "ויוסף יי' את כל אשר לאיוב למשנה. – שכפל לו את כל ממונו." אמר "ווי למי שמאבדים ואינם מוצאים! עקיבא רבך לא היה דורש כך, אלא "ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו" – בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר לו: "ומה היית דורש עוד לפניהם?" אמר לו: "טוב אחרית דבר מראשיתו" אמר לו: "ובמה פתחת את הדרשה?" אמר לו: "נתתי להם דוגמא של אדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו (הוליד בנים אחרים) ונתקיימו, הרי יש כאן דוגמא ל"טוב אחרית דבר מראשיתו" וכן גם אדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו והשתכר הרי זה "טוב אחרית דבר מראשיתו". אדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו קיים אותה, הרי זה "טוב אחרית דבר מראשיתו". אמר (לו אלישע): "ווי למאבדים ואינם מוצאים! עקיבא רבך לא היה דורש כך, אלא "טוב אחרית דבר מראשיתו" – בזמן שהוא טוב מראשיתו (כלומר את המם במלה מראשיתו יש להסביר לא כלשון השואה – זה לעומת זה, אלא כקביעה ותלות: האחרית טובה אם הראשית הייתה טובה), ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחר. כיוון שאכלו ושתו, החלו שרים וטופחים (מוחאים כפים) ורוקדים. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: "עד שהם עוסקים בשלהם, נעסוק אנחנו בשלנו." וישבו ונתעסקו בדברי תורה. מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: "רבותי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי!" אמרו לו: "חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והייתה האש מלחכת אותם כלחיכתם מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש, (שנאמר:) "וההר בוער באש עד לב השמים." אמר להם אבויה אבא: "רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו." לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש. אמר לו: "ומה היית דורש עוד?" אמר לו: "את הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית" אמר לו: "ובמה פתחת?" אמר לו: "דברי תורה קשה לקנות אותם ככלי זהב ונוח (קל) לאבדם ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו (להתיך את השברים וליצור כלים חדשים), אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. אמר לו: "דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת." אמר לו: "מאיפה אתה יודע (שהגענו לתחום שבת)?" אמר לו: "מטלפי (רגלי) הסוס שמתחתי. – שהיה מונה והולך אלפיים אמה (כלומר אלישע מנה את הפסיעות אף שהיה עסוק בשיחה עם תלמידו). אמר לו (רבי מאיר לאלישע): "וכל החכמה הזו יש בך ואין אתה חוזר בך?" אמר לו: "אין אני יכול." אמר לו: "למה?" אמר לו: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים (הכוונה במקום שהיה קודש הקודשים שהרי הר הבית היה אז חרב מזה עשרות שנים), רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: "שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי."

וכל זה מהיכן בא לו? (=מה הסיבה לכך שחטא?) אלא, פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים (ציפור עם גוזליה) וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים'. היכן היא טובתו של זה היכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו: למען ייטב לך, (הכוונה היא) לעולם הבא שכולו טוב, והארכת ימים – לעתיד שכולו ארוך".

ויש אומרים: על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.

ויש אומרים: אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודת כוכבים ומזלות, והריחה מאותו המין (המאכל שמדובר בו הוא "מאותו המין" ורוב המפרשים מסכימים שמדובר בדבר אחר, דהיינו בשר חזיר. אפשר שהקישור האסוציטיבי לדבר אחר מתקשר לתואר 'אחר' שבו כינו את אלישע בן אבויה). והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש.

לאחר ימים חלה אלישע. באו ואמרו לרבי מאיר: הנה רבך באיש (שכיב מרע). הלך (ורצה) לבקרו ומצאו שכיב מרע. אמר לו: אין אתה חוזר בך? אמר לו: ואם חוזרים מתקבלים? אמר לו: ולא כן כתוב: "תשב אנוש עד דכא" עד דיכדוכה של נפש מקבלים! באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.

משקברוהו, ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו באו ואמרו לרבי מאיר: הנה קברו של רבך בוער! הלך (ורצה) לבקרו ומצאו בוער. מה עשה? לקח טליתו ופרשה עליו. אמר: ליני הלילה וגו' - ליני בעולם הזה שדומה ללילה. והיה בבוקר - זה העולם הבא שכולו בוקר. אם יגאלך, טוב, יגאל - זה הקב"ה שהוא טוב שכתוב בו: טוב יי' לכל, ורחמיו על כל מעשיו. ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי חי יי', וכבתה (האש).

פרשנות (יש"פ)

הגרסה בירושלמי פותחת בנסיבות הזמן והמקום. רבי מאיר שהיה לחכם מפורסם דורש בבית מדרש בטבריה ביום שבת. מדובר מן הסתם בתקופה שלאחר דיכוי מרד בר כוכבא. אלישע בן אבויה עובר בקרבת מקום רכוב על סוסו, כלומר, מחלל שבת בפרהסיא. אנשים, שהמספר אינו נוקב בשמם, מודיעים לו על כך, ורבי מאיר עושה דבר בלתי שגרתי: הוא מפסיק את דרשתו באמצע, יוצא מבית המדרש וצועד כברת דרך ברחובותיה של טבריה לצדו של אלישע הרכוב על הסוס. זהו מאורע שמן הסתם עורר הדים רבים והיה לשיחת היום בין תושבי העיר. אלישע שואל את תלמידו מה היה נושא הדרשה שהתחיל לדרוש בבית הכנסת. רבי מאיר משיב כי דרש פסוק מספר איוב: "וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (איוב פרק מב פסוק יב) ופתח בפסוק: "וַיהֹוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב פרק מב פסוק י). הוא מסיק מהשואת המספרים על רכושו של איוב שממונו הוכפל ואת המלה 'מראשיתו' הוא דורש לעומת 'אחרית' התחלה לעומת סוף. אלישע אינו מקבל את פירושו. הוא גוער בו על ששכח את מה שלמד מפי רבו, ומזכיר לו שרבי עקיבא פירש את הפסוק בצורה שונה וכי לא מדובר כאן רק על קו הזמן – סוף לעומת התחלה, אלא על זכות שנקנתה בנעוריו של אדם – מצוות ומעשים טובים – ועתה היא תומכת את זקנתו.

עתה הוא שואל אותו על דרש נוסף שדרש, ורבי מאיר מביא קטע מקראי נוסף, הפעם מתוך קוהלת, ודורש אותו: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ: (קהלת פרק ז פסוקים ח-ט). בסימטריה לדרש הקודם גם כאן פירושו של רבי מאיר הוא פירוש של זמן, התחלה לעומת סוף, וגם כאן גוער בו אלישע על ששכח את פירושו של רבי עקיבא: 'מראשיתו' יש לבאר כתלות בראשית ולא כהשוואה אליה. אם ההתחלה גרועה גם אין סיכוי לעתיד. זו גישה פטליסטית שאלישע מסב אותה על עצמו: החלטתו של אביו שאותה קיבל שלא לשם שמים היא שעמדה בעוכריו והביאה לחטאו.

המתכונת הסימטרית חוזרת על עצמה פעם שלישית: אלישע שואל אותו שוב על תוכן דרשתו, והפעם מצטט רבי מאיר פסוק נוסף מאיוב הנמצא בהמשך הקטע הפותח במלים: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב פרק כח פסוק יב) הפסוק הוא: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז:" (איוב פרק כח פסוק יז). הוא ממשיל את התורה לכלי זכוכית יקרים שקשה להשיגם וקל לאבדם, אך גם אם נשברו, ניתן להתיכם ולהשיב להם את צורתם. אלישע אינו מביא הפעם פירוש סותר אבל תגובתו על הרמז הברור המכוון אליו בדברי רבי מאיר: 'אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה', היא להזכיר לתלמידו כי שכח בלהט השיחה את האיסור של תחום שבת ועליו לשוב לאחוריו. זה הרגע בו רבי מאיר נוטש את ניסיונו לדבר בצורה סימבולית ופונה בגלוי אל רבו: "וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך?" אלישע משיב לו שוב תשובה פטליסטית: מפי הגבורה נמסר לו ("בת קול") שדרכי התשובה פתוחים לפני כל אדם אך נעולים בפניו. (המעבר בשטח הר הבית אירע כמובן כשבעים שנה או יותר לאחר חורבן ירושלים, סמוך לחורבן ביתר או לאחריו. אלישע מציין שהוא עבר בכוונה תחילה שלוש עבירות: רכב על סוס ביום הכיפורים, רכב על סוס ביום השבת ודרך במקום קודש הקודשים האסור בכניסה גם לאחר חורבן הבית).

אם נתבונן בצורה מדוקדקת בדו שיח בין התלמיד לרבו נגלה כאן מתחת לפני השטח של השיחה העניינית והדיון בדברי תורה, רובד סמוי שהמספר טווה אותו ביד אמן: האקספוזיציה לסיפור – רבי מאיר המפסיק את דרשתו בבית הכנסת בטרם נסתיימה ויוצא ללוות את רבו החוטא – יוצרת מתח דרמטי. ברור שלא יצא כדי לדון עמו בדברי תורה בעלמא. הוא מתכוון להתעמת עם רבו ולנסות ולהשיבו בתשובה. הפסוקים הראשונים שהוא מצטט מספר איוב מדברים, על פי פרשנותו, על האפשרות הכללית של שינוי ועל כך שהעבר אינו קובע את העתיד בצורה דטרמיניסטית, אבל הפסוק השני שהוא מצטט: "וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" אינו מכוון רק לכך. יש לזכור ששני החכמים הכירו היטב את המקרא. רבי מאיר מצטט את סוף הפסוק, אך מתכוון לראשיתו: "וַיהֹוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ " אתה, אלישע חוטא, אך אני שאני רעך, אתפלל בעדך ותוכל לחזור בתשובה ותשובתך תתקבל. איזו עדינות נפש מגלה כאן רבי מאיר ברמז הדק שהוא רומז לו. אין הוא מוכיח אותו בגלוי על שהוא חוטא בפרהסיא ורוכב על סוס ביום השבת.

בקטע הבא שהוא דורש: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", מסתיר רבי מאיר רמז סמוי הנמצא בהמשך הפסוק: "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" הוא מוכיח את רבו על חטא הגאווה וההיבריס – העיוורון הטרגי שהוא שרוי בו, הנובע מכעס.

בקטע השלישי מדבר רבי מאיר על החכמה והפעם הוא רומז לרבו בעדינות שאולי חטאיו נובעים משכחה וכי גם במקרה כזה יש תרופה למכה – עדין הוא יכול לחזור ולהיזכר בתורה ולשוב אליה. תגובתו של אלישע מעידה עליו שקלט היטב את הרמז. הפנייה החד משמעית אל רבי מאיר "דייך, מאיר! עד כאן תחום שבת!" אינה מכוונת רק לעצור בעדו מלעבור את תחום שבת, אלא לרמוז לו שהרחיק לכת גם בדברים אחרים. הוא, אלישע, לא שכח כלל את תורתו. הוא זוכר אותה היטב, אך הוא מומר להכעיס. גורלו נחתם לפני זמן רב ואין לו דרך לשוב.

רבי מאיר בעצם חיכה לשמוע את התשובה הזו, כדי שיוכל לפנות אל רבו בגלוי: אם חכמתך כה גדולה ולא שכחת דבר מדוע אינך חוזר בתשובה? או, בניסוחו הנפלא של המספר שלנו: "וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך?"

נעיר כאן במאמר מוסגר כי הנושא שרבי מאיר בחר בו כדי למצוא מסילות ללב רבו – הקשר בין הלימוד בתקופת הנעורים והבגרות, הוא נושא שאלישע עצמו הרבה לעסוק בו. למעשה כל דברי התורה שנשמרו מפיו של אחר עצמו ומובאים במסכת אבות עוסקים בכך (ראה למשל: משנה מסכת אבות פרק ד משנה כ – המשל שהוא נותן על דיו כתובה על נייר חדש. או מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כד ד"ה – הדימוי של קיר אבנים שעליו נבנה קיר מלבנים)

למקור הסרוק