מעשיות פליאות נוראים ונפלאים, אנונימי (אליעזר שענקל), למברג תרמ"ג.

עמודים 9-8 (pdf 9-10)

לעת זקנתו של אותו צדיק הי׳ דירתו בק״ק ליווארנו. בא אליו אדם אחד חשוב והוא כהן בקובלנא על אשתו לאמור לו כי נסתרה(?) אשתו עם איש אחד. והגאון הקדוש הרב חיד״א הנ״ל עם דייני העיר המובהקים היו יושבים שם. ויאמר הרב אשר כפי מצות התורה מוכרח הוא לגרשה. ולא יכלו הדיינים להתאפק ובפרט כי הי׳ קרובים להאשה הנ״ל ורצו לחפות עלי' מחמת הבושה ויאמרו לו להרב ילמדינו רבינו מאין לו מקור דין זה לשפוט בלא עדים אין זה אלא דברי נביאות. ולא בשמים הוא. ואם נעשה דין ומשפט עפ"י רוח הקדש יצא(?) ח״ו משפט מעוקל. כי בעוה״ר [בעוונותינו הרבים] אין לנו בזמה"ז [בזמן הזה] לא כהן ולא נביא אלא דברי חכז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] עפ״י ד״ת הקדושה. והגאון הנ״ל לא השיב להם מאומה אך אמר פעם שנית להאיש בעל האשה שמע בקולי וגרש את האשה הזאת. וכראותם כי לא ענה אותם דבר וילכו לקרובי האשה אשר הי׳ נכבדי העיר הזאת ויספרו להם את כל הענין ומה שאמר הרב ז״ל. וילינו עליו את כל העדה. וכשמוע הרב הקדוש ז״ל את דברי ריבות האלה. ותהי עליו רוח ה' וישלח ויקרא את האשה ותבא לבית הה"ק [ההרב הקדוש] זצ״ל לבית העליונה אשר שם הי' חדר לימודו ובית תפלתו וכראותו אותה ויקם מכסאו וילך להארגז הוא ארון הקדש אשר בו הי׳ מונחים ספרי תורות ויקח ספר תורה ויקרא באזניה פרשת הסוטה בטעמי הנגינות. ויהי כהפנותה שכמה ללכת ויקרא עליה הגאון אזולאי ז״ל בקול רם אם לא שטית וגו׳ ואת כי שטית וגו׳. וכאשר שמה רגלה על המעלה הראשונה. לא הספיקה לרדת עד שפניה נהפכו לירקון ועיניה בלטו וכל הכתוב בפ׳ [בפרשת] סוטה נתקיים עליה. ולקול הזעקה אשר צעקה בקול מר באו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות את המחזה הנוראה הזאת ויבהלו מאוד. ויקראו הוציאו את הארורה הזאת ושמטוה שלא תטמא את בית רבינו. ויאמרו איש אל רעהו עתה ידענו כי איש אלהים קדוש הוא ודבר ה' אשר בפיהו אמת. ומעת הזאת יראו לגשת אליו. וייקר שמו מאוד לאיש מופת זיע״א. ולמען יהי׳ לזכר עולם צוו נדיבי העיר לצפות על המעלות אשר מתה עליהם האשה בזהב להיות לזכרון מעשה האיש הנורא הלזה. והמעשה נפלאה:

למקור הסרוק