סיפורים נוראים, אנונימי (יעקב קידנר - קאדניר), למברג תרל"ה.

עמודים 30-29 (טו) (pdf 29-30)

פעם למד הרב הקדוש בגמרא חולין דף זיין [עמוד א] המימרא דר׳ פנחס בן יאיר "הוה קאזיל לפדיון שבוים". שמע ר׳ נפק לאפי׳ [יצא לפניו] אמר: "רצונך סעוד אצלי" כו׳ אמר: "כמדומה אתה שמודָר הנאה מישראל אני. ישראל קדושים הם. יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב "אל תִלְחַם [את] לחם רע עין" [משלי כג, ו] כו'. ולכאורה המאמר הזה הוא פלא, ובשלמא מי שרוצה ואין לו יתכן שיקרא בשם 'קדוש' כי לבו שלם במצות הבורא רק שאין לא [צ"ל: לו]. אבל מי שיש לו ואינו רוצה, איך יכונה בשם 'קדוש'? כי ידוע ש'קדוש' הוא מדרגה גבוה, ומה גם שהוא בעצמו קרא אותי בשם "רע עין", ואיך יתכן מי שנקרא בשם 'רע' יקרא ג״כ [גם כן] בשם 'קדוש' באומרו "ישראל קדושים" לשון רבים על שניהם. וגם המהרש״א [1] נדחק בזה, וגם התוספות הרגיש בזה וז״ל [וזה לשונו]: "ויש שיש לו ואינו רוצה ואפי״ה [ואפילו הכי] איקרו 'קדושים' שמזַמֵן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת." עכ״ל [עד כאן לשונו]. והרב הקדוש ר׳ זוסע כשלמד זה התוספות בכה בכי׳ רבה למה איני [אינו] ידוע לו כונת התוספות, כי גם אחר דברי התוס׳ [התוספות] הקושי׳ [הקושיה] במקומה, כי איך יקָרא בשם 'קדוש' מאחר שאינו נותן רק מצד הבושה ואין לבו כלל לשמים. ועוד לשון התוספות אינו מדויק כלל באומרו "אפי׳׳ה [אפילו הכא, אפילו כך] איקרו 'קדושים' לשון רבים, שמזַמן את חבירו לשון יחיד וד״ל [ודי למבין] ואחר רוב בכיָתו בא אליו הר״י [ר' יצחק בן שמואל] מבעלי תוספות בחזיון לילה ואמר לו: "בני, אל תבכה יותר. אני אגלה לך כוָנתי בזה. כי הנה ידוע שכל מצוה שישראל עושה בורא מלאך, והמלאך יש לו גוף ונפש. הגוף הוא מב' יסודות רוחניים, אש ורוח, כמ״ש [כמו שכתוב] "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". [תהלים קד, ד] הנה מגֶשם עשיית המצוה נברא גוף המלאך ומהכוונת המצוה נברא נפש המלאך. והנה מי שרוצה ואין לו אין יכול לברא רק נפש המלאך, ומי שיש לו ואין רוצה רק מזַמנו מפני הבושת הנה המעש׳ [המעשה] עשה בשלימות רק בלי שום כוונה לשמים לכן אינו יכול לברוא רק גוף המלאך. אך הנה ידוע שכל ישראל ערבים זה בזה היינו שכל ישראל הם בתערובות חזקה, שהם כולם כאיש אחד חבירים כמ״ש [כמו שכתוב] "זאת קומתך דמתה לתמר" [שיר השירים ז, ח] וכמו אדם אחד שעושה מצוה כלי המעש׳ [המעשה] שלו בוראים גוף המלאך וכלי הלב והמוח בכוונתו בוראים נפש המלאך. כן הוא מי שיש לו ואינו רוצה ואפי״ה [ואפילו הכי] מזַמן כו׳, הנה הוא רק בכלי המעש׳ [המעשה] ברא גוף המלאך ומי שרוצה ואין לו ברא נפש המלאך. ואין כוונת ר׳ פנחס בן יאיר שכל א׳ [אחד] נק׳ [נקרא] 'קדוש', שאף מי שרוצה ואין לו לא נק׳ [נקרא] 'קדוש' כי לא פעל כלום ברצונו ונחסר לו המעש׳ [המעשה] שזהו העיקר, כמ״ש [כמו שכתוב] "כי זה כל האדם", [קהלת יב, יג] ולא נשלם רצון הבורא בכוונתו כלל רק בשיתוף המעש׳ [המעשה] ממי שאינו רוצה, ובאמצעות שניהם נברא המלאך משלם [מושלם] בגוף ונפש. ושפיר מדוקדק לשון "ואפי״ה איקרו 'קדושים'" לשון רבים. ולא אמרו נקרא 'קדוש' לשון יחיד כמי שאמר שמזַמן לשון יחיד, כי כוונתו בזה שמזַמן את חבירו משלים גוף המלאך ונשלם בגוף ונפש, ולכן שניהם ביחד נקראו קדושים, אבל לא כל אחד בפני עצמו. ובזה יובן מאמר רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] "מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה". והל״ל [והיה לו לומר] כאלו עשה. מהו לשון מצרפה? אך כוונתם שהעושה בלי כוונה נחסר נפש המלאך מצרף הקב״ה הכוונה ממי שרוצה ואין לו להמעשה ממי שיש לו ואינו רוצה והמעשה הוא רק מפני הבושה ובאמצעות שניהם נברא גוף ונפש המלאך." ואחר החזיון הזה אמר הרב הקדוש בדרך דרש ג״כ [גם כן] באופן זה שזהו כוונת הפייט [הפייטן] "והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו אותה ויעש" [איוב כג, יג] "נורא וקדוש". [התוספת 'נורא וקדוש' מופיעה בפיוט מאוחר לראש השנה] כי ידוע מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] "גדול העונה אמן מהמבָרך", [תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף נג, עמוד ב] כי המברך בפה ובעקימת שפתיו הוה מעשה, ומהמעשה נברא רק גוף המלאך בלי חיות. והעונה אמן כו׳ הוא הכוונה והחיות של הברכ׳ [הברכה] נברא נפש המלאך שהוא העיקר. אך זהו כשיש זולתו בעת הברכה אבל אם הוא ביחיד ואין מי שיענה אָמֵן נחסר נפש המלאך. אבל באמת כונת הברכ' [הברכה] ברעותא דליבא [ברצון הלב] הוא ג״כ [גם כן] כמו האָמן לברוא נפש המלאך. וזהו כונת הפייט "והוא באחד". פי׳ [פירוש] בעת ברכתו ומי ישיבנו. פי׳ [פירוש] ואין מי שישיבנו אמן, א״כ [אם כן] נפסד נפש המלאך. ותירוץ הפייטן "ונפשו אותה" כוונתו הוא השתוקקות הנפש בברכתו. "ויעש נורא וקדוש" היינו הוא בורא ג״כ [גם כן] המלאך בשלימות הנק׳ [הנקרא] 'נורא' על שם הגוף ו'קדוש' הוא נפש המלאך בכוונת הברכ׳ [הברכה] כשאין מי שישיבנו אמן :

[1] מהרש"א – מורנו הרב רבי שמואל איידלש (1631-1555) מגדולי פרשני התלמוד.

למקור הסרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר