לדף הראשי

לרשימת הספרים

לרשימת הסיפורים

חזרה לאתר מס"ע

סיפורים חסידיים

21.050 סיפור מספר


ר' דב בער, המגיד ממזריטש, מציל בנה של אלמנה מהשתמדות

שם הסיפור

סיפורים נוראים, אנונימי (יעקב קידנר - קאדניר), למברג תרל"ה.

שם הספר

עמודים 21-19 (י-יב pdf 19-21)

מיקום בספר הסרוק

הנה אף שלא נמצא אשכול נבחר בכמה דורות כמו איש הקדוש הזה איש שהכל בו כולל כל החמודות בשעור הנעלה מכח אנושי, והסיפורים הנ״ל [הנזכרים לעיל] הם רק כטיפה מים הגדול. מ״מ [מכל מקום] אשים גבול וקץ לדבורי כי א״א [אי אפשר] להעלות על על [בטעות נכפלה המילה על] הכתב כל הנשמע, כי רבו כמו רבו. אך זה מעט הכמות למביני מדע יהי׳ רב האיכות. קורא המשכיל תשים עינך ולבך לסיפורי פלאי פלאים מקדושי עליון תלמידי איש המופת הנ״ל [הנזכר לעיל]. ומקודם נדבר מתלמידו הוותיק הגאון האמיתי ר׳ דובער ממעזיריטש אשר נודע לכל, אשר קודם התקרבותו להבעש״ט לא הניח דיבור מתורה הנגלות והנסתר אשר לא חזר ק״א פעמים, [1] לבד עוצם השכלתו וחריפתו הי׳ נעלה מכל גאוני בני דורו, ואופן התקרבותו והתקשרותו להבעש״ט יש בזה נוסחאות רבות לכן לא שלחתי בה יד כי לא אעלה על הכתב כ״א [כי אם] דבר ברור שראיתי אני ובחנתי או שמעתי מנכבדי ארץ אשר לא ישנו אף כחוט השערה מהאמיתית המכוון. הסכת ושמע הפלא ששמענו מפה הקדוש אדמו״ר הזקן הגאון האמיתי הנק׳ [הנקרא] הרב ר׳ שניאור זלמן נ״ע [נוחו עדן]. ושמענו זה כמה פעמים מפה קדשו מצד חביבות הדבר בעיני קדשו וז״ל [וזה לשונו] הקדוש: "כשהייתי במעזריטש אצל רבינו הקדוש הייתי מתגורר בבית אלמנה. פעם א׳ [אחת] באתי בבית האלמנה ומצאתי אותה בוכה ומיללת כמו על מת ושאלתי אותה מה זאת, ואמרה לי שאין לה בנים כ״א [כי אם] בן יחיד והוא מסר א״ע [את עצמו] להכומרים להמיר דת יהודית, והוא מוסגר בבית חומה בידם. ונתעורר מאוד רחמי על האשה האומללה ואמרתי לה: "אל תדאג כלל אי״ה [אם ירצה השם] בנך יהי׳ יהודי בעזר ה׳." ורבינו הקדוש דרכו בקודש הי׳ להתבודד בחדרו, והדבר הי׳ קשה מאוד לבוא במחיצת קדשו לדבר עמו, ובפרט המשרת שלו הי׳ איש קשה מאוד. ואמרתי לה: "למחר ביום עש״ק [ערב שבת קודש] אחר חצות כאשר המשרת יהי׳ בבית המרחץ אפתח הפתח ממחיצת קדשו, ותכנס ותספר לו המקרה הרעה ובודאי יעזור בעזר ה׳. וכן הי׳. אחר חצות הי' המשרת בבית המרחץ וכבוד קדשו הי׳ עוסק בהכנה רבה לקבלת שבת ופתח הדלת ונכנסה האשה בקול יללה וצעקה גדולה ומרה, ומחמת דחיקות המוח והלב לא הי׳ לה כח הדיבור כלל, ולא סיפרה אף דיבור א׳ [אחד] מענינה כלל. ונדנוד [ונדנד] רבינו בידו שתלך, והלכה בצרות נפשה בכפליים כי זכתה לכנוס במחיצת קדשו ולא הועילה בזה כלום כי לא הודיעתו מהענין הרע כלל. אך אני הייתי בטוח בלי שום ספק שיהי׳ אי״ה [אם ירצה השם] הכל על נכון כי כאשר הכרתי וידעתי גדולתו וקדושתו, ידעתי שזהו דבר קטן אצלו לידע הענין מעצמו, ואין מהצורך לדבר אליו דבר מה, וגם אח״כ [אחר כך] לא שאל כלל מהענין. ותיכף כשבא המשרת צוה שיכנסו התלמידים לקבל שבת, והי׳ זה לפלא בעיני התלמידים והמשרת, כי הי׳ עוד היום גדול ומעולם לא הי׳ דרכו בכך לקבל שבת בעת כזו. ואח״כ [ואחר כך] ערך המשרת את השולחן ואכלו בלא אריכות כי דרכו הי׳ להאריך בשולחנו, והי׳ כל זה לפלא בעיני התלמידים. וגם הי׳ בדביקות נפלא אשר גם זה אין דרכו בכך כי הי׳ הצנע לכת בתכלית, וברכו בהמ״ז [ברכת המזון] ודרש להתלמידים ג"כ [גם כן] בדביקות עצום ובקול רם, אשר דרכו בקודש הי׳ לדבר בחשאי כדברי חכמים אשר בנחת ישמעו. וכמה פעמים אמר בהדרוש "שמעו נא לחיי מתיקות התור׳ [התורה]." אשר כל זה הי׳ מהחדשות אשר מעולם לא שמעו כזה מפיו הקדוש. ונתפלאו מאד כל התלמידים מכל זה אך אני לא נפלאתי מכ״ז [מכל זה] מצד שידוע לי שתיכף כאשר שמע קול בכיות האשה התחיל לעסוק לעורר את נשמת בנה שיחזור בתשובה. והנה באמצע הדרוש נתלהב מאוד עד שפניו הי׳ כלפיד אש, ובפתע פתאום התחיל לנשב בחוץ רוח סערה המפרק הרים ונפל פחד גדול על התלמידים. ובתוך כך היה דבר מה בכותל הבית בחוזק גדול, ונזדעזעו כולם כי יראו שלא יפול הבית. ותיכף אמר רבינו להמשרת: "מהר קח את הסוס והעגלה, והולך אותו מהרה להמלון הסמוך לעיר." ויתפלאו התלמידים מאוד מזה כי אינו ידוע להם מה הוא זה, אך אני לא נפלאתי כלל מזה כי ידוע לי הדבר מקודם. תיכף יצא המשרת לחוץ וראה הנה הבן האלמנה שוכב ובוכה. ולקח אותו והוליכו במלון סמוך לעיר. ורבינו סיים הדרוש בשמחה רבה והלך לו למחיצות קדשו. והמלון הי׳ בתוך התחום [תחום שבת], והלכתי תיכף לחקר ממנו מה הי׳ לו ואיך הי' הצלתו כי היה סגור ומסוגר בעליה השניה בבית חומה. ומצאתי אותו שקורא הסדרה [פרשת השבוע] בדמעות שליש. אמרתי לו: "בני, ספר נא איך הי׳ אופן הצלתך." וסיפר לי: "המעשה הי׳ כך. אני הייתי שוכב על המיטה סגור ומסוגר בעלי׳ [בעליה] השני׳ [השנייה] ודעתי הי׳ להמיר דת ולא באופן אחר. והנה ערך ב׳ שעות קודם הלילה בפתע פתאום דלקה לבי ממש להב אש, ונמשך לבי בעבותות אהבה רבה ליחד נפשי ורוחי לדת יהודית (ואני יודע שזה ממש בעת שהאלמנה נכנסה במחיצת קדשו). וקמתי בחפזון לרוץ ובאתי אל הפתח לשבור הדלת אבל לא הי׳ באפשרי. וחזרתי לאחורי ושכבתי על המטה כמו ערך חצי שעה, אך החפץ והתשוקה לדת יהודית בוער כאש בקרבי בכל רגע ביתר שאת, עד שהרגשתי שכחות הבהמיות עזבוני כמו האדם אחר פטירתו מעוה״ז [מעולם הזה]. והבנתי שאין זה מכחי כ״א [כי אם] מתת אלקים הרחמן לבלתי ידח נשמתי הטהורה. ועמדתי בחפזון לשבור הדלת אבל לא הי׳ באפשרי בשום אופן וישבתי כמשתומם ודמעותי על לחיי. ונתישב דעתי ברעיון זה כי אני רואה שהתעוררות זה אינו מכחי כ״א [כי אם] מאבינו אב הרחמן, בודאי יעזרני שאוציא מחשבתי הטובה לפועל. והלכתי להחלון וראיתי שאפשר שיפתח, אבל בראותי הגובה מהחלון עד לארץ אחזני פלצות, כ״א [כי אם] אדלג מהחלון לארץ על רצפת האבנים בודאי כל עצמותי תשברנה ולא אבוא לקבורת ישראל. וחזרתי לאחורי וכן הי׳ כמה פעמים עד שחשך הלילה ובפתע פתאום הוגבה גופי ממש מעצמי בלי בחירה כלל ודלגתי על הארץ והנה אני ב״ה [ברוך השם] בשלימות הבריא׳ [הבריאה] בתכלית כ״א [כי אם] הכאה קטנה הרגשתי בפרסות רגלי. ועמדתי זמן מה ונזכרתי שאני כעת בסכנה יותר גדולה כי בחצר זה יש כלבים גדולים הטורפים ואוכלים ב״א [בני אדם], וביום הם מאוסרים בשלשלאות ברזל ובלילה מתירים אותם והם טורפים כמו אריות ונמרים, ומה גם מקול נביחתם ישמעו הכמרים ויתפסוני ובודאי ייסרוני ביסורים קשים ומרים. ועלה ההסכם בדעתי יהי׳ מה שיהי׳ אלך בעז״ה [בעזרת השם]. והלכתי עד מקום הכלבים ורצו כולם לקראתי כאשר ישמח הכלב עם אדוניו, ולא השמיעו שום קול עד שבאתי אצל המחיצה מהחצר. וגובה המחיצה הוא ב׳ קומות איש, והכותל הוא חָלָק בתכלית ובגובה יש חתיכות ברזל מחודדים עד שא״א [שאי אפשר] ע׳׳פ [על פי] טבע אנושי לעבור המחיצה בשום אופן ונשאתי עיני לאבי שבשמים ואמרתי: 'יוצרי ובוראי, עד כה מסרתי גופי ונפשי על קידוש שמך הגדול ועשיתי מה שיש בכח אנושי לעשות. וכעת אין לאל ידי מה לעשות.' ומדי דביה תיכף הי׳ רוח עזה והרוח הגביהו למעלת מעלה מגדר החצר והביאני עד לכותל מחיצת קדשו של רבינו הקדוש." בזה הלשון שמענו כמה פעמים מפה מפה [המילה נכפלה בטעות] הק׳ [הקדוש] אדמו״ר [אדוננו מורנו ורבנו] הזקן נ״ע [נוחו עדן]. המשכילים דורשי האמת התבוננו בסיפור הנורא הזה הנשמע כזאת בדורות הקדמונים לבד התנאים והאמוראים:

טקסט

[1] מאה ואחת פעמים. ראו: תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט עמוד ב "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד".

הערות שוליים

מקור סרוק

סייעה בתמלול הטקסט: צילה אשחר

הערות