קהל קדושים, אנונימי (מנחם מנדל בודק), למברג תרכ"ה.

עמודים ב-PDF 22-20

אעתיק מעשה נורא מספר קדמון הנקרא שם יעקב

איש אחד היה מחסידי עליון ואספר קצת מחסידותיו ומדותיו ושמו ר׳ עזרא במו׳ [בן מורנו] ידידיה והיה דר בעיר קטנה ואנשים בה מעט סמוך לווינצי. והאיש ההוא מיום שעבר לו שבע שנים, שלא עבר עליו חצי לילה בשינה, והיה לומד ג׳ חלקים בפרטי תורה וחלק רביעית בסודות התורה, עד אור היום. ומיום שעמד על דעתו אחר שנעשה בן י״ב שנים, לא אמר שום תפלה או ברכת המזון או ברכה או בקריאתו בתורה ובנביאים ובכתובים שלא היה מכוין פי׳ [פירוש] המלות בכוונות הראויות רק פ״א [פעם אחת] בהיותו טרוד באבל תינוק א׳ [אחד] שמת לו בן ה׳ שנים, שמתחילת 'ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו' כו׳ עד גמירא, לא כוין לבו פירש המלות, והיה מצטער כל ימיו על זה וישב בתענית עד יום מותו, עד שהושחרו שיניו מתעניותיו. עוד מיום שנעשה בן עשר שנים לא התפלל בלי עשרה, חוץ מפעם אחת מחמת רעש מלחמה צוה שר העיר שילכו כל היהודים מנער ועד זקן עם כלי זיינם ואז נתבטל תמיד של הקיבוץ בכלל. ומעולם לא ישב לסעוד עד שהכניס עמו עני א׳ [אחד] להיות סועד עמו, ולא ברך לעולם בלי זימון ועל הכוס דווקא: ומעולם לא הסתכל בצורתא דזוזי ולא הכיר שום מטבע. ועד שנעשה נשוי היה מתפרנס על ידי אמו, ואחר כך נתפרנס ע״י [על ידי] אשתו, שהיא היתה עוסקת במו״מ [במקח וממכר] ובעז"ה [ובעזרת השם] הצליחה ועשתה פירות לפרנס אישהּ ואנשי ביתו בריוח גדול. איסור חדש אשר מכמה דורות לא היה נשמע ולא נראה לשום אדם, היה נזהר בו מאוד, ועל ידו נתפשט המנהג קצת באיסורא להחזיק בקצרם של דברים הנ"ל [הנזכרים לעיל]. דברי חסידותו אשר ראינו ואשר לא יכולנו לידע אזי נודע לנו ע״י [על ידי] האיש קדוש הנ״ל [הנזכר לעיל]. קודם פטירתו, כשהיה בן שבעים ושבעה שנים הרים י׳ אצבעותיו למעלה והעיד ע״ע [על עצמו] שכוונתו היה בכל מעשיו שממנו יראו וכן יעשו ולא לשום פניה אחרת ח״ו [חס ושלום]: ואם באנו לספר מדומיו [מדותיו] ההגונות תקצר היריעה מהכיל. ומעולם לא נזקק להשיח עם שום אשה זולות עם אשתו ובנותיו ובנות בניו, אבל בתכלית הקיצור. ואף מה שהיה מהצורך, ממיעוטי דמיעוטי היתה כו׳. כשהיה מקדש הלבנה היה פושט בגדיו ולבש בגדי חמודות וכמה פעמים אמר: "מה מאוד חשקה נפשי להרגיל במדתו של רב שלא להסתכל חוץ לד"א [לדברים אחרים] ולא עלה בידו בעו"ה [בעוונותיו הרבים], ולאחר פטירתו זה ד׳ שנים בא בחלום אל חבירו החסיד ר׳ גדליה במוה׳ [בן מורנו הרב] אברהם שהיה חסיד מופלג אבל לא הגיע עד קרסוליו. ואמר בחלום אל חבירו: "חבירי, חבירי, אוי לי ואבוי לי שהייתי מבלה ימי ושנותי בהבל." כשומעו זאת נפל ר׳ גדליה ע״פ [על פניו] וצעק בבכיה גדולה ומרה עד שנתעוררו אשתו וב״ב [ובני ביתו] וגעו כולם בבכיה ודמעות, וצעקו: "אבינו אבינו, רכב ישראל מה תבכה?" עד שהגיד להם כל המאורעות מה שהראו לו בחלום ואמר: "אם זה החסיד שהיו סוברים שהיה חלקו צפון עם האבות אי״ו [אברהם, יצחק ויעקב] אמר ע״ע [על עצמו] שהיה מבלה ימיו בהבל, ומה נעשה אנחנו, אזובי קיר, שלא הגענו לחלק אחד ממאה ממדותיו." מיד אספו וקבצו כל אנשי עיר כמו נ׳ איש, אנשים ונשים וטף על קברו זה, נ׳ יום רצופים בכל יום כמו ב׳ שעות אחר תפלות שחרית להראות לא׳ [לאחד] מהם בחלום או בהקיץ להגיד להם מה פשעו מה חטאתו. ואחר כלות ל׳ יום בא בחלום אל ר׳ גדליה הנ׳׳ל [הנזכר לעיל] ואמר בבכיה גדולה, בכלות שנה אחר פטירתו והפרשו מהם, הראו לו בב״ד [בבית דין] של מעלה כל מעשיו מיום שעמד על שכלו דבר א׳ [אחד] מהם לא נעדר. ואף מה שלא כיון בקדושה דסידרא פעם אחת מן 'ברוך אלהינו שבראנו לכבודו' כו׳, אמרו לו: "בתעניות אשר סגפת עצמך גם ה׳ העביר חטאתך זה." ולהבו וצהלו פני ושמחתי שמחה גדולה ואמרתי: "ברוך ה׳ אשר הנחני בדרך אמת ולא נתנני בידי לא אוכל קום, היצה״ר [היצר הרע]." ומיד כלות לדבר אמר: "שא נא עיניך למרום." ואשא עיני למרום כו׳ וראיתי כמה פרחים קטנים ככוכבי השמים לרוב, ומיד נפלה עלי חרדה גדולה, רעדו כל אברי וברכי דא לדא נקשן, ואמרתי: "מה המה אלה?" ואמרו לו: "אלו הנקודות אשר בזית בתפלתך אשר התפללת וקראת צי״רי במקום שב״א וחיר״ק במקום שור״ק ושאר החילופים ודגלת אותיות במה שלא נתת ריוח בין הדבקים, אלה האותיות והנקודות אשר קלקלת מעולם, א׳ [אחד] מהם לא נעדר. כלם מקטרגים עליך ומבקשים עליך דין לאמר: "פלוני זה בזינו והכלימונו ומנע אותנו מלהיות ציונים בכתר העליון, וה׳ אוהב משפט הוא, ומשפטך זה חרוץ להיותך מגולגל, אולי תתקן את אשר היית מעוות, ולולי מעשיך הטובים היה דינך קשה מאוד." והלכתי בפסק דין זה שמח וטוב לב. עכ״ל [עד כאן לשונו]. ואנשי עיר קטנה ההיא מיד כששמעו זאת הפליאה שלטו [שלחו?] למרחוק כמו נ׳ פרסאות, שהיה שם איש אחד ושמו מוהר״ר [מורנו ורבנו הרב רבי] משה חיים מדקדק ולקחו לקהלה הזאת להיות להם לרב ולפטרון ללמדן חכמת הדקדוק וק״ו [וקולא וחומרא] שהיו נזהרים באותיות ונקודות ליתן ריוח בין הדבקים, והרגילו עצמם כל קהלה המה ביניהם וב״ב [ובני ביתם] ולקרות מפיק ה״א בכל מקום. ומיד שבא המדקדק הנ״ל [הנזכר לעיל] לעירם, נתקבלו תפלתם ולא אירע להם שום צרה ומכשול ופוקה. כה יתן להם ולכל ישראל עד ביאת הגואל אמן. ע׳׳כ [עד כאן] ההעתק: וכראותי אני המאסף השערורים הגדולה שאין איש מאנשי ערכי שם על לב האזהרות הגדולות הנזכרות, לכן העמדתי פסיק בין תיבותיהם להיות לציון על ריוח בין דבקותיהם וזאת לדעת דאפשר מחמת טרדת הדפוס לא שמתי עיוני באיזה מקומות להעמיד פסוקין ילמד סתום מן המפורש ואפשר שימצא פסיק במקום שא״צ [שאין צורך] יתלה בטעות הדפוס. ושמעתי עיוני בחיבור הזה של קרי וכתיב ודיגושים ורפוים. ובכדי להזהר בקריאת מלעיל ומלרע הנחתי מתג בתיבה הנקראת מלעיל: והתיבה שהיא בלי מתג ידוע תדע שהיא נקראת מלרע: ויזהר בדקדוק התיבות בכל סדר התפלה אף בפרק 'איזהו מקומן' ובברייתא דרבי ישמעאל כי הם ג״כ [גם כן] מתיקוני עולמות עליונים גם בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום בכל ערב שבת קודש וביחוד בברכת הנהנין:

למקור הסרוק