קהל קדושים, אנונימי (מנחם מנדל בודק), למברג תרכ"ה.

עמודים ב-PDF 19-16

לאהבת אחי ורעי אספר לפניכם מעשה רב ונורא שנעשה בימי הגאון ר׳ מרדכי יפה בעל הלבושים: הגאון ר׳ מרדכי יפה היה אב״ד [אב בית דין] ור״מ [וריש מתיבתא] בקהלת קטנות מקדם והרים ה׳ כסאו והגדיל למעלה שבאו שלוחים מק״ק [מקרית קודש] פוזנא לקבלו עליהם לאב״ד [לאב בית דין] ור״מ [וריש מתיבתא] כי היה גאון רב בנגלה ובנסתר כאשר כל רואה בספריו הקדושים שעשה עשרה לבושים וכאשר הביאו לו אגרת רבנות כנהוג, השיב הגאון למשולחים: "אקבל המכתב מכם ואהיה לכם למורה אמנם לא אוכל תיכף ומיד ליסע עמכם מפני שעדיין לא למדתי חכמת עיבור החודש, ואין שום אדם במדינות הללו ללמוד ממנו. ע״כ [על כן] אסע מקודם למדינות איטאליה לוויניציא, לחכמי הספרדים, שהם בקיאים בחכמה זאת ושם אלמוד מהם החכמה הזאת." ונסע תיכף הגאון הנ"ל [הנזכר לעיל] ולמד אצל החכם אבוהב הספרדי ערך רביעית שנה ולמד ממנו כל החכמה הזאת באר היטיב כאשר נראה חכמתו בספרו לבוש אדר יקר. ויהי מקץ הימים הנ״ל [הנזכרים לעיל], ויקר מקרה שהיה שם תינוק אחד בן הרב החכ׳ר׳ [החכם רבי] אבוהב הנ״ל [הנזכר לעיל] בחדר אשר הם יושבים, ואכל התינוק פרי אחד וברך בפ״ה [בורא פרי העץ] בקול רם, וענו כל בני הבית על ברכת התינוק. והגאון, רבי מרדכי יפה, לא ענה אמן שלא במתכון כאשר עדיין הסדר בעו״ה [בעוונותינו הרבים] ברוב העולם שאינן נזהרים בזה. והחכם, רבו של הגאון הנ״ל [הנזכר לעיל], כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק, כעס עליו כעס גדול והיה מנדה להגאון, רמ״י [רבי מרדכי יפה], וגער בו בנזיפה. והמתין הגאון רמ״י [רבי מרדכי יפה] ל׳ יום כפי נדוי הרב לתלמיד, ואחר כך בא הגאון רמ״י [רבי מרדכי יפה] ורצה לפייס לרבו, ולא היה רוצה למחול לו. ואמר לרבו: "רבינו, ימחול אדני, וגם מה פשעי ומה חטאתי נגדו, ומה חרי האף הגדול הזה?" והשיב החכם הנ״ל [הנזכר לעיל]: "ידוע תדע שאהבה גדולה ושלימה שאינה תלויה בדבר אהבתיך יותר מבני. אבל תדע נאמנה שהיית חייב מיתה בשעת שלא ענית אמן על ברכת התינוק. אמנם באמת ובתמים אני מוחל לך בתנאי זה שבכ״מ [שבכל מקום] ובכל קהלה אשר תדרוך כף רגליך, תדרוש ברבים ותודיע להם החטא הגדול והפגם של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה ששומע מישראל. וגם תצוה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות שיספרו המעשה הגדול והנורא מה שאספר לך."

כך היה המעשה שבמדינות שפאני״א היו מקדם קהלות קדושות קודם גזירות תתנ"ו, והיתה שם עיר גדולה לאלהים עיר ואם בישראל. והיה שם מלך אחד והיה רוצה לגרש אותם כמה פעמים והיה שם אב׳ד [אב בית דין] חסיד ועניו גדול ועושר גדול, והיה נושא חן בעיני המלך. ובכל פעם שהיה דעתו לגרש היהודים, היה החסיד הנ״ל [הנזכר לעיל] הפיר עצתם ומבטל רעתם. ויהי היום ויכעוס המלך על היהודים וצוה לגרש אותם ובאו כל הקהלה להחסיד הנ״ל [הנזכר לעיל] שילך להמלך להמליץ בעדם לבטל הגזירה כפעם בפעם. והצליח מעשה השטן בעוה״ר [בעוונותינו הרבים] ובאו לעת מנחת ערב להחסיד. והשיב להם החסיד שילך עמהם רק שרוצה להתפלל תחלה תפלת מנחה, ראשית חכמה יראת ה׳, והפצירו בו ואמרו לו: "זו ג״כ [גם כן] מצוה רבה להציל כלל ישראל ועתה הוא עת רצון לפני המלך ואח״כ \ואחר כך] תתפלל."

ויעש כן החסיד והלך עמהם לחצר המלך. ויהי כאשר ראה אותו המלך נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק וינשק להחסיד הנ׳ל [הנזכר לעיל]. וסבר החסיד בדעתו שבידו או יבטל הגזירה מגירוש הנ"ל [הנזכר לעיל] והיה מסבב בדברים אחדים עם המלך. ובתוך כך בא כומר א׳ [אחד] ממדינת המלך ממרחקים לפני המלך, ויפול לפני המלך ויברך את המלך ברכה ארוכה וחשובה בלשון לטיי"ן או לועז. והחסיד הנ"ל [הנזכר לעיל] לא הבין דבריו. כשראה החסיד שיעבור זמן מנחה הלך לקרן זויות אחר להתפלל מנחה. ודעת החסיד היה שיש לו שהות להתפלל קודם שיפסוק הכומר מלברך את המלך. ובתוך תפלת החסיד קם הכומר ההוא מעט רגליו וצוה לכל העומדים בבית המלך שיענו אמן על הברכה עבור שיתקיים ברכתו. וענו כולם יחדו אמן. והחסיד לא הבין דבריו ולא ענה אמן ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפלה. ושאל ג״כ [גם כן] אם היהודי ענה אמן על ברכתו, ואמרו: לא, שמתפלל שם. ויהי כאשר שמע הכומר שלא ענה היהודי אמן תלש את שערותיו וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר: "הוי על המעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים ברכת המלך שלא ענה אמן על ברכתו." ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאוד ויתהפך על החסיד לאכזר. ויצו את עבדיו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים, ויעשו כן והמיתו אותו ביסורין קשים בעוה״ר [בעוונותינו הרבים] וינתחוהו, וישימו את הנתחים בתוך השמלה וישלחו לביתו. ואחר זאת גירש המלך את כל היהודים. והיה שם עוד חסיד אחר חבירו של אותו חסיד הנהרג והוא היה יודע מחסידתו של אותו חסיד הנ"ל [הנזכר לעיל] והיה תמיד כמתרעם על מדותיו של הקב"ה כביכול וישפוט אותו החסיד שעשה איזה עבירה בצנעה כי מי חשיה קוב׳׳ה דעביד דינא בלא דינא. והיה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד הנ״ל [הנזכר לעיל] במיתה משונה. ויתבודד החסיד ההוא בחדר מיוחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג: ובא אצלו החסיד הנהרג בעצם היום בחדרו אשר הוא יושב לבדו משתומם. ויחרד החסיד החי חרדה גדולה. ויאמר לו החסיד הנהרג: "לא תירא ואל תחת." ויאמר לו החסיד החי: "יודע אני שחסיד גדול היית, ע״כ [על כן] תאמר לי על מה עשה ה׳ לך ככה ומה חרי האף הגדול אשר עבר עליך?" והשיב החסיד הנהרג: "אני אגיד לך האמת. מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב״ה כביכול מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ורוב העולם אינם נזהרים בעוה״ר [בעוונותינו הרבים] בזה החטא, שפעם א׳ [אחת] עשה בני הקטן ברכה על הפת, ושמעתי ולא עניתי אמן על הברכה, והאריך לי הקב׳׳ה אפו עד המעשה שנעשה לי בעמדי לפני מלך בשר ודם, שלא עניתי אמן על ברכת המלך, ויחר למלך מאוד. באותו שעה ב"ד [בית דין] של מעלה דנו אותי על שלא עניתי אמן על ברכת בני. לכן אתה חברי תספר באזני בנך ובן בנך ולכל באי עולם, את המעשה הזה ותזהירם על עניית אמן." ופרח לו האיש האמת החסיד. ואמר שסיפר חכם הספרדי הנ"ל [הנזכר לעיל] את המעשה הזה להגאון רמ״י \רבי מרדכי יפה] הנ״ל [הנזכר לעיל] אמר לו: "אל תתרעם עלי שנדיתי אותך, כי נתכוונתי למען תהיה הנדוי כפרה על עוונך. ואני מוחל לך הכל בתנאי שתדרוש ברבים להזהירם על עניית אמן. וכאשר נתקבלתי להיות מוכיח בכל מדינות ת״ל [תקנה לדורות?], אמר לי חמי, מאחר שהדבקתי בזרעו של רמ״י [רבי מרדכי יפה] הנ"ל [הנזכר לעיל] מוטל עלי הדבר לדרוש עבורו בכל הקהלות המעשה הנורא ההוא ולהזהיר בני ישראל על עניית אמן. ע״כ [על כן] הירא והחרד לדבר ה׳ יקרא מעשה זאת פעם אחת בחודש להודיע לכל מהעונש הגדול למי שאינו עונה אמן אפילו על ברכת התינוק ומכ״ש [ומכל שכן] בבה״כ [בבית הכנסת] כשהחזן חוזר ומתפלל תפלת י״ח. ובפרט ב׳ אמן שאין העולם נזהרים בהם א' [אחד] אצל 'המחזיר שכינתו לציון', אומרים תיכף 'מודים אנחנו לך' ואין עונין אמן, ואצל מעריב של שבת 'ופרוס' כו׳ כשמסיים הש"ץ [השליח ציבור] 'ועל ירושלים', מתחילים 'ושמרו'. ע״כ [על כן] צריכין ליזהר שאיתא בספרי מוסר שחסיד א׳ [אחד] התענה על אריכת הגלות ונתגלה לו בחלום איך יבא הגאולה שהעולם אינן משגיחין בעניית אמן על 'המחזיר' וכו׳ ועל 'ירושלים', וגורמים להחזן שעושה ברכה לבטלה חס ושלום וכבר המה מורגלים בזה בעו"ה [בעוונותינו הרבים]. ע״כ [על כן] אני מתקן בכל הקהלות ובכל מקום שאני נוסע, לזכות את הרבים וגוזר אני על כל החזנים קודם 'מודים' וקודם 'ושמרו', ימתין החזן אחר סיום הברכה ויכה באגרוף על התיבה שקורין עמוד, כדי שיזכיר להקהל אנשים ונשים וטף לענות אמן, וירגיל הנער בזה ומהרגל נעשה טבע גם בזקנותו לא יסור ממנו: ואם לא יעשה החזן כן, חל העונש על החזן שהוא גורם מיתה להשומע ואינו עונה. והוא תיכף ומיד חייב מיתה, רק אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ובא לידי עניות ח״ו [חס ושלום], ועני חשוב כמת. ע״כ [על כן] לא יהא אמן קל בעיניכם, ואין האדם נקרא (צדיק) אא"כ [אלא אם כן] קיים בכל יום צ׳ אמנים, ד׳ קדושות, י׳ קדישים, ק׳ ברכות, ר"ת [ראשי תיבות] צדי"ק. ע״כ [עד כאן] מספר ד״מ [דברי מוסר]:

הרב מרדכי יפה (ה'ר"צ, 1530 – ה'שע"ב, 1612), המכונה "בעל הלבושים" או "בעל הלבוש", היה רב, פוסק ומפרש "השולחן ערוך", מחבר ספרי הלכה יסודיים ומחכמי בוהמיה ופולין.

גזרות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו, הם סדרת פרעות, שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.

למקור הסרוק