קהל קדושים, אנונימי (מנחם מנדל בודק), למברג תרכ"ה.

עמודים ב-PDF 16-15

מעשה נוראה מקדוש עליון אספקלריא המאירה אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל בר ישראל מרן מו"ה [מורנו ורבנו הרב] ישראל מריזין זי"ע [זכותו יגן עלינו]:

בעת התגולל עליו בלבולים הידועים ונכלא במאסר תחת ממשלת רוסיא, ישב שמה ירחים זה כמה למרות רוח כל החסידים ולאדיב נפש כל אלופי ישורון. מי ומי הי׳ ביכולתו לבקר את הקדוש הזה כשבתו שמה, זולתי פעם אחת הלך לפני בית כלא שלו בעל מלחמה אברך בן חיל אשר היה מנוסעי ריזין. ומשא סבל עול ממשלת רוסיא הכניע אותו עודנו באבו, ועתה כרע תחת אסיר השרות ללכת לשומר לפני בית הכלא אשר הצדיק הקדוש ישב שמה במאסר. ומה מאוד כלתה נפשו לעשות נחת רוח לכבוד קדושתו, לכן פעמים רבות דיבר עם משמשו אשר ישב אתו למען יודיעהו במה יוכל להנות את קדוש אלקי הלזה. ומשמשו דבר עם הצדיק וישיבהו: "לעת עתה אין כל מאומה לבקש זולתי ביום פלוני אבקש כי יקרא דרור לפני ללכת ממאסרי החוצה לקדש הלבנה." והנה כשמוע האברך בעל המלחמה תשובת הצדיק, רשם לו היטב בזכרונו את היום המוגבל, ואם כי ביום ההוא לא נפל בגורלו ללכת שמה לשמור, חקר וידרש אל נכון לדעת מי ומי נפל בגורלו לשמור באלה שתי שעות בחצי לילה הראשונה ללכת שמה לפני בית הכלא הלזה. ובהגיע אל הלילה הזה ביקש מאותו הבעל מלחמה אשר עליו היה למעמסה לעמוד ולשרת על משמרתו. ונתן לו חצי מדה יין שרף למען אשר יקים אותו בחריקאי דידיה, וכן היה. ובבוא האברך הזה השמיע לאזני המשמש כי הנהו נכון לפקודת הצדיק. ויודיע המשמש להצדיק ויפתח לו דלתי בית הכלא ויוציאהו החוצה ויעמוד לקדש הלבנה. ויהי כאשר הכין לבבו לקדש הלבנה עמד בצלותא שעה אחת ושתים ושלש ואין רואה שום תכלה. והאברך בעל המלחמה היה שומר את פי הצדיק, ונפשו ירעה לו להזכיר את הצדיק כי השעתות חלפו עברו ועוד מעט יבא אחר במקומו, ונפלה עליו אימת מות ממש. כאשר היה באמת פקודת ממשלת רוסיה להמית איש אשר יהין ברוחו לדבר הגדול כזה. ורגע לשעה יחשב בעיני האברך השומר וכל נפשי הרה לאנחות, לא ידע לשית עצות בנפשו. לכן חלה את פני המשמש להזכיר את הצדיק. והמשמש היה נשמר בכל נפשו לפצות פיהו נגד מרן קדשו זי״ע [זכותו יגן עלינו]. וככה עמד הקדוש בתפלתו כחמשה שעות: והאברך הבעל מלחמה מגודל פחדו טעם לו טעם מיתה כל רגע כי ידע כי חייו טלוים [תלויים] לו מנגד. וגודל הפחד הי׳ לו יותר מאלפי הכאות. ולסוף נתעורר הצדיק ויאמר אל המשמש: "לכה ונשיבה." וישב אל כלאו ועוד לא עברה רגע כמימרא מאשר נעל הבעל מלחמה כפות המנעל והנה באו בעלי מלחמה להעמיד אחר על עמדתו. ויבקשו סליחה ומחילה על אשר לא בא במועדו לקרא לפניו דרור כי כל הלילה תועה הלכו חתרו למצא הדרך ולא מצאו. וקרח הנורא נכנס בכל איבריהם. ותחת אשר דמה האברך כי יתקצפו עליו בקשו המה מאתו לסלוח לו. ובאמת זו מעשה הנוראה ופעולת קדוש עליון רואה את הנעשה מרחוק:

והמעשה הלזה הקשבתי מפי איש נאמן אשר סיפר אותה בשם המשמש אשר באזניו שמע מאתו. והיא העומדת לנס ופלא:

רבי ישראל פרידמן מרוז'ין (1796, ה'תקנ"ז – 1850, ה'תרי"א), המכונה "הרוז'ינר", "הרוז'ינאי", "האדמו"ר מרוז'ין" או "מלך ישראל מרוז'ין", היה מייסד חסידות רוז'ין שהיא חסידות אב למספר ענפי חסידות.

למקור הסרוק