פאר מקדושים, מנחם מנדל בודק, למברג תרכ"ה.

עמודים 63-60 (pdf 59-62)

שתי מעשיות אשר לא היו בהוצאה הקודמת.

מעשה נורא שקרה בימי רבינו הק׳ [הקדוש] המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] ז״ל בעיר אוסטרא. בעיר הנ״ל [הנזכרת לעיל] היו שני אנשים שותפים והיה מסחרם מלייוינט פשוט וכדומה. והיו אוהבים זל״ז [זה לזה] כל ימיהם. פעם אחד שמעו כי אצל דוכסה אחת נמצאו סחורות בזול כי היא קבלה ירושה אלף חתיכות לייוינט טוב, והיא אינה יודעת המקח שעומד, וע״כ [ועל כן] יכולים לקנות מאתה הלייווינט. ויגידו לה סריסיה כי שני עברים רוצים לקנות מאתה כל הסחורה במעות מזומן. אבל הדוכסה ההיא לא ראתה מעולם יהודי כי ישבה בראסייא במקום אשר לא נמצאים יהודים שם, והיא לא עסקה במסחור מעולם, וע״כ [ועל כן] היה שם יהודי זר אצלה, וע״כ [ועל כן] לא רצתה להניח להיהודים לכנוס לביתה וגם לא רצתה לראותם. אך מאשר היה רצונה למכור את הסחורה, פסקה את המקח אתם ע״י [על ידי] פקידהּ, וכאשר השוו על המקח נתנו היהודים הכסף לפקידהּ וילכו לקחת את הסחורה. ויהי כאשר הביא לה פקידהּ את הכסף, חקרה אצלו על היהודים, כי אבותיה ספרו לה כי המה שודדים וחומסים וערומים בתחבולתם והרגו את משיחם. וע״כ [ועל כן] לא רצתה לראות אותם וע״כ [ועל כן] שאלה את הפקיד על היהודים האלו, אם גם הם כשאר העברים. ויהתל בה הפקיד ויאמר לה: "שקר נחלו לך אבותיך. היהודים המה כשאר אנשים והמה ישרים במסחרם ונמצאים בם צדיקים וחסידים וגם נמצאים בם עושי עול." ויאמר לה הפקיד כי ככל ההמון בית ישראל לא נגרע חלקם זולת מאשר הם עתה בגולה. וכאשר שמעה זאת מהפקיד התאוה [התאוותה] לראות את היהודים ותצא לפני הפתח ותסתכל בהם. והיה אחד מהשותפים יפה תואר מאוד אשר זרח כשחר. כאשר ראתה אותו הדוכסה ותתפלא מאוד על הוד יפעתו. ותשלח ותקרא אותו ותדבר אליו, והוא היה יכול לדבר לשון פלניא בלשון צח מאוד. ותתענג הדוכסה מאוד ממנו ואחרי כן בערה בה אש תאוותה מאוד עד כי נפלה בחולי מאהבתה אותו. והשותפים התמהמהו בחצר ההוא איזה ימים עד שמדדו את הסחורה ועד ששכרו עגלות להוביל הסחורה:

ויהי היום טרם נסעם מכפר ההוא ראו כי לא יספיקו העגלות אשר שכרו על כל הסחורה, ויסע שיתוף [שותף] אחד להעיר הסמוכה לכפר לשכור עגלות והשני היפה תואר נשאר פה. ותשלח הדוכסה אחריו ותגלה לו תאות נפשה. והאיש לא רצה, אבל היא החזירה לו את כל המעות שלקחה אצלם עבור הסחורה ותאמר לו כי היא נותנת לו הסחורה במתנה, אך שיעשה רצונה. ויתגבר יצרו על האיש ההוא ותאות הממון עם תאות יצרו נפגשו יחד, ולא יכול להתגבר על יצרו ועשה להדוכסה את כל חפצה ויקח ממנה את כל הכסף וכאור הבוקר הלך לסחורתו. ובין כך בא שותפו להכפר עם עגלות ויטענו הסחורה על העגלות ונסעו לדרכם שמח וטוב לב:

ויהי בהיותם בדרך נזכר האיש כל מה שעבר עליו ונתחרט מאוד ויתעצב אל לבו ויאנח האיש באנחות גדולות מאוד. ויאמר לו שותפו: "מה זאת נפלו פניך? הלא הסחורה קנית בזול גדול יותר מכאשר דמינו בביתנו, ובעז״ה [ובעזרת השם] נרויח בהסחורה הרבה, ומה המה אנחותיך, הלא תספר לי." וידחה אותו האיש בתירוצים שונים, אבל כאשר לא פסק האיש מלדאוג ולאנח על המעשה הרעה אשר עשה, ויפצר בו שותפו כי יגיד לו פשר דבר, כי הבין כי לא דבר ריק ולא בחנם עושה הוא את אלה. ויהי כאשר הציקו, גלה לו האיש את כל הנעשה עמו וכי לקח את הסחורה חנם בלא פרוטה. ויראה לו את כל הכסף אשר על כן נפתה ועתה הוא מתחרט ודואג מאוד. וילעג שותפו ממנו ויאמר לו: "בעד סך רב מעות כאלו יכולים לעשות צדקה ושארי מצות ותשובה מועיל לכל עבירות." ועוד דברים רבים כן אמר לו שותפו לנחם אותו. אבל הוא לא קיבל ממנו ויאנח מאוד על המעשה הרע אשר עשה. וכאשר ראה שותפו כי הוא אינו מקבל תנחומין, ויאמר לו: "אנכי אקנה ממך העבירה. מה תתן לי עבורה?" וכשמוע האיש, לא הניחו לדבר הרבה ויאמר לו: "הא לך כל המעות אשר קבלתי ממנה ועוד אוסיף לך רבע הסחורה, אך קנה את העבירה ממני." ויאמר לו השותף: "הנה אנחנו שותפים בהסחורה נהיה שותפים גם בהעבירה ואת המעות נחלוק שוה בשוה." וימאן האיש ויאמר לו: "אם רצונך אחלק גם את השותפות, אף כי אני רואה ריוח הרבה בהסחורה, עכ״ז [עם כל זאת] לא אקח מאומה מהסחורה ורק תתן לי חצי המעות מחלק אשר קבלת מידי ומחצית הכסף יהיה לך נוסף על המעות אשר קבלתי מהדוכסה." ויגבר אצל השותף תאוות הממון ויאמר: "אם כדבריך, אקנה אותה ממך." ותיכף נתן לו האיש הכסף אשר קיבל, והוא שילם לו את חצי המעות אשר השליש האיש בהסחורה. ויעשו ת״כ [תקיעת כף] ביניהם על המכירה, ויקנה ממנו בקבלת קנין גמור. ויתנחם האיש ופניו לא היו לו עוד, ובבואם לביתם לאוסטרא הכחידו את הדבר הזה וחלקו את השותפות, והאיש אשר קנה את העבירה מכר את הסחורה והרויח בה הרבה ויהי עשיר גדול מאוד.

ויהי לימים מת האיש אשר קנה את העבירה. וכאשר עמד לתת דין וחשבון מכל מעשיו, חשבו לו בתוך עונותיו שבעל נכריה. ואמר האיש: "לא היה דברים מעולם." ויאמרו לו: "הלא אתה קנית את העבירה ממנו." ויטעון האיש: "למה יענישו אותי על העבירה אשר לא עשיתי, ואנכי רק ממון קבלתי ולא עשיתי עבירה." ויהי אחרי רוב טענותו נתנו לו רשות שיעמוד לד״ת [לדין תורה] עם האיש הנ״ל [הנזכר לעיל] . ויבא המת בחלום להאיש ויזמין אותו לד״ת [לדין תורה]. ויחרדו לילך עמו ולא ידע מה להשיבו. אבל המת לא שקט ולא נח ויבא אליו בכל לילה והזמין אותו לדין עד אשר נחלה ובעת ההיא היה אב״ד [אב בית דין] באוסטרא הגאון הקדוש המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] ז״ל. ויפצר החולה בבני ביתו שישאוהו במטתו להרב. ויבך החולה לפני המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] ז״ל ויספר לו את כל המעשה מתחילה ועד סוף. ועתה הולך אליו המת בכל לילה ומבקש אותו שיעמוד עמו לדין, וע״כ [ועל כן] מבקש עצה מהמהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] מה יענה לו שם בפני הב״ד [הבית דין] של מעלה, כי אמר: "יודע אנכי כי בא קצי\ ואנכי אמות באלו הימים, כי הולך אלי בכל לילה ורוצה ליטול את נשמתי, וע״כ [ועל כן] יתן לי רו״מ [רום מעלתו] עצה איך לזכות בדין:

ויען לו המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש]: "אל תפחד, לא תמות. לך לביתך וכאשר יבא אליך המת עוד הפעם, אמור לו משמי כי התורה לא בשמים היא. אם ירצה לעמוד עמך בדין יעמוד לפני. גם פה הוא ב״ד [בית דין] חשוב. ואם לא ירצה, אמור לו כי אחרים אותו, וירפה ממך." ויעש כן החולה. כאשר בא אליו המת, הגיד לי דברי המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] וירפה ממנו, ואח״כ [ואחר כך] חזר אליו ויאמר: "בא עמי לדין לפני המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש]." ויאמר לו החולה: "המתן לי עד שאחזור לאיתני ואז אעמוד עמך בדין בפני המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש]." וירפה ממנו:

ויהי כאשר עבר הזמן והאיש נתרפא וחזר לאיתנו. וילך למהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] ויספר לו כי ביום פלוני יעמוד עמו לדון לפניו עם המת. ויצו המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] להשמשים כי יאספו פה כל הקהל למען קחו מוסר. ויחד המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] מקום בביהמ״ד [בבית המדרש] כי יעמדו שם לדין, וגם להמת, יחד לו מקום אשר יעמוד שם ולא יתערב בין החיים למען לא יזיקם. וביום ההיא שלח המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] את השמש לחצר מות על קבר המת, להגיד כי הגיע יום המוגבל שצריך לעמוד לדין. ויבא המת וגם החי וכל הקהל נאספו פה:

ויטעון החי לפני המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] לאמור: "הנה אנכי נתחרטתי אז מאוד על המעשה אשר עשיתי עד כי בכיתי מאין הפוגות, וע״כ [ועל כן] אם לא היית קונה ממני, הייתי עושה תשובה וגם הייתי הולך אצל הרב לקבל תשובה. ועתה כאשר קנית ממני וקבלת ממני את כל הכסף אשר לקחתי עבור העבירה וגם עוד הוספתי לך, וע״כ [ועל כן] תקעתי בלבי כי אין עוד העון חל עלי כלל וע״כ [ועל כן] לא חשבתי אח״ז [אחרי זה] כלל מאותו העון, ואתה, למה באת אלי עתה בתבואה? הלא קנית ממני בקנין גמור ועשינו ת״כ [תקיעת כף]." והמת טען: "אמת כי הסכלתי עשו שקניתי מאתך העבירה, אבל אנכי עשיתי זאת להפיס צערך, והאמת לא כן דמיתי. ודמיתי תמיד כי אחזור לך המעות, ונשתקע הדבר. ועתה מעות אני חיב לך ולא לסבול עבור העבירה שלך. כי איך יענישו אותי על העבירה, כי לא קבלתי שום הנאה ממנה, ואתה עשית, ואנכי אלקה עבורך." ואת המת לא ראו כ״א [כי אם] הבע״ד [הבעלי דין] והמהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש], אך כל העם שמעו את קולו. אח״כ [אחר כך] בכה המת וצעק: "אוי לו למי שמדמה בנפשו כי שלום יהיה לו כאשר ישכב בקבר ואינו מפשפש במעשיו בעוה״ז [בעולם הזה], כי מרה תהיה אחריתו." ואח״כ [ואחר כך] טענו עוד החי והמת וישתוקו:

ויאמר המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש]: "צדקו דברי החי מדברי המת, כי מנע אותו מתשובה עד כה, וע״כ [ועל כן] מקח נשאר מקח ושוטה נשאר שוטה. לא די אשר לא נתן תודה להשי״ת [להשם יתברך] כי הצילו מן החטא, אבל קנה עוד חטאים זרים לספות על חטאתו." וכשמוע המת את הדבר הזה נתן קולו בבכי גדול לפני כל העם ויאמר: "הלא חכיתי כי יוציא בצדק דיני יען כי הוא עוד חי ויש בידו עוד לעשות תשובה, אבל אנכי מה אעשה? אויה לי כי אין מניחים אותי לעמוד פה, כי אומרים לי כבר נפסק דינך מהרב הקדוש." וינחם אותו המהרש״א [מורנו הרב רבי שמואל איידלש] ויאמר: "אנכי אראה לעשות תיקון לנשמתך, ויקל מעליך העונש, וגם אתן עכ״ז [על כל זאת] תשובה להאיש החי גם כן למען יקלו מעליך עונשך, אבל הדין כבר נפסק כי הצדק עם החי." וכאשר פסק הרב מלדבר, שמעו העם תיכף קול בכי גדול, ובמקום אשר עמד שם המת נראה להם עתה כעשן גדול ונעלם מעיניהם.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, בראשי תיבות: מהרש"א – מורנו הרב רבי שמואל איידלש או אליעזר. ה'שט"ו 1555 – ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה) היה רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

למקור הסרוק