פאר מקדושים, מנחם מנדל בודק, למברג תרכ"ה.

עמודים 59-57 (pdf 56-58)

ועתה אשיבה לשלב דברי אלה עם המעשה מהצדיק הקדוש מרנא ורבנא מאיר מפיאמישלאן בפרט על כל מעשה הצדיקים בכלל. כאשר יעדתיך הקורא כמוצא שפתי שמה\ ואם כי ענינים גבוהים המה נשגבים מדעת אדם אשר על כן לא יספתי אז לחרות בעטי בתמכי על השכלתך, הקורא ועל בינתך נשענתי. אולם מדעתי כי רבו הקוראים יחזו במו אנשים שונים ולא כל שכל ישכיל ולא כל משכיל ישתרג בדי תבונתו עם תכונת אנשים זולתו, לכן אמרתי ויהי מה, אך רוח הוא באנוש, לכן מעט אך מעט אטיף מלתי ואך לרגעים אחדים אדא על כנפי הרוח אשר ממקום נאמן עלי מנשבת, כי הרוח הזה נודף בכל ארבע כנפות לבבי לתת ריח נודף לאף ההשכלה ונשמת שדי תבינני:

ואחזה אנכי אשית אל לבי להודיעך טרם כל שיח טעם אמיתי מה הגיעני על ככה לקבוץ המעשיות האלה מצדיקים יסודי עולם ולהפיל להם חבל בספר מיוחד כי מלבד אשר עשיתי לתועלת כל אחד למען יהיו מצוים אצל כל איש ואיש כאשר כתבתי בהקדמתי, עוד טעם אחד ספון ומשכיות לבבי ואתה הקורא אם תשית לבך אליו טעם זקנים נמצא:

כי הנה ידוע זאת איפוא אשר מפרי המוסר ירו רובם בכולם אבן פינתם אל משל מושכל מאוד (על הפסוק ישרים דרכי ד׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם), למלך שהיה לו באר בכרם חמד שלי נחל נובע מקור נאמן. והמים היו מתוקים מאוד ולחיך כל אדם נעמו, כל אחד ירד אל גינת המים ושתה כנפש שבעו. וחשב המלך מחשבות לב יטעם לכל איש טעם אחד במתיקות ערבות ונעימות המים ועשה הגן נעול והמעיין חתום ואת הבאר סגר מבוא ויעזק את הכרם במשיכת חדק ויגדור אותו היטב אך מסלה אחת הניח פתוח דרך העולה קרוב אל הבאר ההוא, וכרוזא קרא במחנה העברים והנוצרים כי יערוך לו כל אחד צנור אל פי הבאר לשאוב לו המים מרחוק. ולעת צאת השואבות לא כל הצנורות היו נקיים וצלולים ואך מי שהעריך לו צנור מזכוכית או כדומה, היו המים צלולים וטועמיה חיים זכו. ולא כן מי שצנורותיה איננו נקי, רבים נסכרו מחול ועפר. ואיך טעם לו המים בבואם אל פיהו כי הכל היה תלוי בפי הצנור ולכן יש מהם משו מים עכורים מאוד כי נתעכרו דרך פי הצנור אם לא היה נקי, ונמצא במים האלו בעצמם רבו טעמיה:

והנה דברי תורה נמשלו למים לכן גזר המלך מלכו של עולם אשר כל אחד ישאוב לו דרך פיהו והוא הצנור. ולכן התורה הוא גן נעול ומעיין חתום ודבריה וטעמיה, הכל תלוי בפי הלומד או המספר ומלמד. ואם יצאו מפי אדם ביקר ופי הצנור נקי, יטעם לו כל מתיקות ערבות ונעימות, ולא כן אם האומר איננו נעלה, והצנור סתום ועכור. (ובדרך זה נוכל להבין דברי דהע"ה [דוד המלך עליו השלום] אשר ביקש מהש״י [מהשם יתברך] כי יתן אומר המבשרות צבא רב, רצוני לומר כי בקש מד׳ כי יתנהו להיות האומר הנעלה ללמד דעת את העם בפה נקי מבלי היות סתום במרמה ותוך תחת לשונו) וזה פירוש הפ׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וד״ל [ודי למבין]:

ומעשיות האלו אשר יודו פלאות השם ואמונתך בקהל קדושים, נצורים המה וערוכים אך על שפתי החסידים לבד. ואיש מפי איש ילכו. ולכן ידוע לכל משכיל כי תלוי הדבר בפי האומר והמספר אם הוא בעצמו מאמין באמונה שלימה בכה הצדיק ובאותות והמופת. והסיפורים ילכו דרך צנור זך ונקי. יעמיקו ויחדירו גם בלב השומע וההפך ח״ו [חס ושלום] בהיפך כי לבד אשר לא יתפעלו התפעלות בנפשו. עוד יהיו לבוז ולשמצה בעיניו והכל על דרך גוזמא והפלגה לכן יעצתי עצות בנפשי וגלותי היום חרפת לשון תהפוכים מהסיפורים האלו הסירותי משוכתם ופרצתי גדרם למען יראה כל מאמין בעיניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו. כי מן הבאר ההוא בעצמה ישקו כל העדרים ויקחו מוסר:

ועתה אשיבה לדבר בהמחזות הנוראה אשר יתגוללו לעיניך למען נתבונן בינה. כי הנה האיש האורח מוואליחייא אשר ממכון שבתו נחת אל עיר וקדוש מפראמישלאן הלא היה שלם בכל המדות ואך התקמצנות געלה נפשו כאשר העיד עליו הצדיק הקדוש בעצמו כי היה תלמיד חכם וזהיר בכל המצות ואם כן איפוא יקשה לנו, איך לא הגינה עליו תורתו וזכות שאר מצוותיו לעזרהו. אך הקדוש הלזה בתפלתו ועל מה עד כה גדלה כח הצדקה אשר בביטולה ינתקו מיתרי החיים עד כי בשחת תטבילהו ולהחיש מפלט לנפש. אולם בעזרת החונן לאדם דעת מצאתי להתיר מבוכת העמקות האלו ואומר הנה ידעו שכל מצוה ומצוה היא כמו אבר אחד מכולם בענין אברי האדם וכלם יחד הוא ענין שלם ולכן מצות התורה המה רמ״ח כמספר האברים שכולם משלימים אחדותו ולפי שהמצות כולן הן משתתפות יחד לכן בהתקומם חלק אחד יתקומם כל הכלל שהרי בנפול הכלל יפול השלמות ואשר ע״כ [על כן] נמצא שיאמר על מי שעבר על מצוה אחת שעבר על כל התורה בכלל. והחוטא באחת נקרא חוטא בכולה כמו שמצינו בעכן בן כרמי בן זבדי כי הוא לבדו חטא ועל כלל ישראל נאמר עברו בריתי. וכמו שאמרו זקני ישראל והיה אתם תמרודו היום בד׳ ומחר על כל עדת בני ישראל יקצוף. וכל זאת יען כי כל ישראל המה בכללם כגוף אחד וכל אחד הוא חלק מכולם להשלים השלימות ובנפול הכלל יפול השלימות כנזכר, אוכל להבין בזה גם דרשת ר׳ יוחנן במסכת חגיגה פרק אין דורשין, שדרש 'ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון' וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה, וכן במדת פרעניות דכתיב 'במספר הימים אשר תרתם את הארץ'. וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו, אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כולה. ועל פי מאמרנו זה יובן היטב כי כל יום ויום מימי השנה משלים לשס״ה ימים בשנה. ואזהרות התורה המה ג״כ [גם כן] שס״ה שקבוצן יחד היא שנה אחת תמימה ובכללה פונה על תל אחד ותכלית אחד, וכולמו המה כגוף אחד ובהתקומם חלק אחד מהם רצוני יום אחד מחלקי השנה לעבור על אחת משס״ה אזהרות, יתקומם כל הכלל, ומעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כולה כי בנפול הכלל יפול השלמות כנ״ל:

והנה אם כי נמצא רבים עוברים על מצות ממצות התורה ולא יגיעו להם נזק והפסד ומדוע יותר גדלה כח הצדקה אשר בביטולה ינתקו מיתרי החיים להחיש מפלט לנפש, ע״ז [על זאת] מצאתי ענין עמוק. והנה בגמרא במעשה מרכבה קשו קראי אהדדי כתיב אחד אומר כרסייה שביבין די נור [דניאל ז, ט] וכתוב אחד אומר עד כי כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב ומסקינן, אלא אחד לדין ואחד לצדקה. וע״פ [ועל פי] זה נוכל להבין כי תיכף במניעת הצדקה מעורר עליו הדין. ואם כי עוד יש לאלקי מלין להניח אור על כמה דרשות חז״ל להבינה בדרך הזה, אך די למשכיל הערה הקטנה ואחרי התרת הספקות האלה אשובה ארעה רוח אמונה ואורח צדיקים כאור נוגע טהור עלינו. ופה תאטר אלי באר פיה. וברצות ד׳ אוסיפה לבאר ולהראות לעין כל כי הצדיק ברבבות קודש יפרוש כנפים. העיון השכלי מציץ ומשגיח על כל נפש ורוח ושמלת התבל תתפשט לעיניו לראות את כל הנעשה תחת השמים:

וזכות הצדיקים יגן עלינו להכרית כל החוחים והקוצים הסוככים בעדינו וישפע לנו שפע רוח ונשמה לטהרנו ולהשיב משובותינו. להחיש גאולתינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אמן:

הכותב מתייחס כאן לסיפור מספר 8 בקובץ הנוכחי. ראו שם.

רבי מאיר מפרמישלאן (תק"ם, 1780 - תר"י, 1850) מגדולי מנהיגי החסידות ומגדולי בעלי המופת בחסידות, ונכדו של ר' מאיר הגדול מפרמישלאן שנמנה בין תלמידי הבעש"ט.

למקור הסרוק