שבחי הבעש"ט, דוב בער מליניץ, קאפוסט תקע"ה (שלהי 1814).

68-67

ה, א-ב; דק"א ט"ז ו, ד – ז, א

פ"א [פעם אחת] בא מוכסין אחד מעיר קטנה שעשו לו כישף [1] כל מה שהי' [שהיה] עומד בביתו או באיזה כלי או מעות בכיס [2] כיוון שעבר עליהם הלילה לא נשאר רק חצי ונסע להבעש"ט וצווה לסופר לכתוב שמירות [3] בכל חדריו ונסע עם המוכסין [4] וכשבאו לביתו צבר את השמירות על השולחן והלך לשוק [5] וראו בני הבית שהתחיל הרוח להתגלגל כמו זאווירוחע [6] מזויות לזויות [7] עד שהפריש [8] ויצא מן הבית והיה חצר גדול סביב הבית והיה בו פישפוש [9] וכשהלך הבעש"ט לאכסניא שלו נדמה לו כמו קאזאק [10] גדול מאוד אצל הפישפוש. וכל מה שנתקרב הבעש"ט לחצר נתקטן הקליפה עד שבא סמוך ונעלם הקליפה וקבע שם הבעש"ט שמירות וסיפרו לו הב"ב [הבני בית] [11] איך נתגלגל הרוח ויצא מן הבית וגם היפך במטה ובחדרים בין החביות העומדת שם לגרש הקליפה כי כן היה דרכו ונסע לביתו [12] תיכף באתה נכריות [13] אשת בעל הרחיים בבכיה ואמרה אל המוכסין בלשון רוסי' [רוסיה] (יא מודרע אלע טע מודריישע) [14] כי הלך לביתה סר וזעף ואני לא הייתי בביתו [15] והרג שני שרצים. [16]

[1] כישף: כישוף (לפי ההיגוי ביידיש).

[2] או מעות בכיס: ד״פ ׳אודר אין איין זעקיל= או בשקיק׳.

[3] שמירות: קמיע כתובה בצורת דף פסוקים לשם שמירה בפני מזיקין, רגיל במיוחד אצל יולדת.

[4] ונסע עם המוכסין: דק״א תוס׳: ׳ווארום דר מוכסין הט אים גיבעטין אז ער זאל מיט אים אוך פארן צו אים= כי המוכסן ביקש ממנו שגם יסע אתו אליו (לביתו).

5]] לשוק: ד׳׳פ ׳אין די גאס= לרחוב׳.

[6] זאווירוחע: סופה.

[7] מזויות לזויות: מפנה לפנה. דק׳׳א ׳פון איין אורט צום אנדרן= ממקום אחד לשני׳.

[8] שהפריש: שפרש, שהסתלק.

[9] פישפוש: פשפש. ד"נ ׳איין קאמער= מחסן; ד"פ ׳איין טיריל= פתח קטן. ראה מסכת תמיד א, ג: דלת קטנה.

[10] קאזאק: כאן כינוי לאדם אלים.

[11] סיפרו א הב"ב [=הבני-בית] ד״נ ׳האט אים רר בעה׳׳ב דר ציילט= סיפר לו בעל הבית׳.

[12] ונסע לביתו: הכוונה לבעש"ט.

[13] נכריות: ד"נ איין ערילות׳.

[14] יא מודרא אלע טע מודריישע: אני פקחית, אבל אתה פיקח ממני. וראה להלן הערה 16.

[15] בביתו: ד"ב ׳בביתי׳. וזה נכון, שהרי אשת בעל הריחיים היא המספרת מה אירע לה.

[16] והרג שני שרצים: סיפורה של אשת בעל-הריחיים, שנכריה היתה, מוזר ובלתי מובן בהחלט. מה גרם לבכיה, האם העובדא שהרוח הרג שני שרצים? ולמה התכוונה באומרה למוכסן היהודי כי הוא פיקח ממנה? ברם אין ספק, כי חל שיבוש בהרצאת הדברים והם עולים יפה לפי המסופר במהדורת יידיש של דק׳א: ׳אבר דר בעל-דבר (*) וואש דר מכשף ווייל ער האט אים אן גישיקט אוף דעם מוכסין איז זייער ברוגז גיווארין אוף דעם מכשף ווייל ער האט גימוזט אפטרעטין מיט גוואלד איז ער גיגאנגין צום מכשף האיים אונ האט גיהרגת צוויי קינדר פון דעם מכשף אח דיא מלנרין גיקומן צום ראנדר מיט גרוש גיוויין באשר דר בעל דבר (*) איז גיקומן צו איר אהיים מיט גרוש אנגשטין אונ מיט גרוש כעס אונ האט גיהרגת אירי צוויא קינדר= אבל הבעל-דבר (*) שהמכשף שלח אותו אל המוכסן רגז מאוד על המכשף על שנאלץ לסגת, הלך אל בית המכשף והרג שני ילדי המכשף; באה בעלת הריחיים אל הראנדר בבכי גדול, באשר הבעל-דבר (*) בא לביתה בכעס גדול והרג שגי ילדים שלה'. משמע מכאן שבעל הריחיים היה מכשף והוא ששלח ׳רוח׳ אל המוכסן, כדי לבצע תעלולים שונים; ומשאילץ הבעש"ט את הרוח׳ (כתוב גם ׳הקליפה׳ ובמהדורת יידיש ׳הבעל-דבר׳) לסגת מבית המוכסן הוא כעס על המכשף, הוא בעל הריחיים, בא אל ביתו והרג שני ילדיו (אולי צריך לקרוא במהדורה העברית ׳שרצים־שקצים׳, כלומר, נערים שלא מבני ישראל); ועל זאת היתה אשת בעל הריחיים בוכיה ד״נ ׳וארום דר רוח איז גיגאנגן אין איר הויז אריין מיט גרויש צארין אונ איך בין ניט דר היים גיוועזן אונ האט גיהרגת צווייא שרצים= כי הרוח הלך לביתה בכעס גדול ואני לא הייתי בבית, והרג שני שרצים׳. ד״פ ׳ווארום די קליפה איז אוועק גיגאנגין צארנדיק אונ האט גיהרגת ביים מילנער צוויי קינדר= כי הקליפה יצאה בכעס והרגה שני ילרי בעל-הריחיים'.

(*) בעל-דבר= כינוי נסתר לשד או לרוח, לשטן.