עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים

מת עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה, ומיד תפסוהו מלאכי-חבלה והתחילו דוחפים אותו לפתחה של גיהנום. התעקש הקמצן וצעק:

מיורשי גן-עדן אני, ולא מיורשי גיהנום. מצוה גדולה יש בידי. לפני ארבעים שנה קיימתי נפש מישראל: נתתי פרוטה לעני וקנה לחם ואכל וחייתה נפשו.

עיינו מלאכי-החבלה בפנקסים ומצאו: אמת, נכון הדבר. מיד פרש אחד מהם את כנפיו ובטיסה אחת הגיע לכיסא-הכבוד:

מה דינו של אדם זה?

נמלך הקדוש ברוך-הוא בפמליה שלו והשיב:

החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל.