בין איש לאשתו

ההוא שישב בסוכה ונכנסה אשתו והביאה את הלפיתה של יום-טוב, נכשלה ונפלה ושברה רגלה.

תמה הבעל:

ומה אני מקיים: ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״?[21]

הירהר רגע ותירץ:

ראויה היתה זו שתשבור ראשה, ומחמת ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״ לא שברה אלא רגלה...

[21] פסחים ה, א.