אומנים, עובדים ופועלים; סוכנים, פקידים ומשרתים

בערב, אחרי סגירת הבנק, כשיצאו המזכיר והגזבר, אמר הראשון לשני:

זה לי עשרים שנה אני עובד את הכרסן שלנו. כל אותן השנים נשאתי רשעותו ושתקתי. היום פקעה סוף-סוף סבלנותי, עמדתי וכתבתי לו הכל.

מה כתבת לו?

הכל כתבתי... כתבתי, שאין כמותו גס-רוח; כתבתי שאין כמותו רשע עריץ; כתבתי שכולנו שונאים אותו... כל מה שסוער בליבי זה עשרים שנה כתבתי.

פרא-אדם! – נתן עליו הגזבר בקולו. – היום כתבת לו ומחר יגרש אותך מן הבנק.

מחר יגרש אותי? – נבהל המזכיר. – מה ראית?

ואתה מה דעתך? – ברכות יניח לך על ראשך כשיקרא מכתבך?

מה פירוש כשיקרא מכתבי? – תמה המזכיר. – כיצד יבוא המכתב לידו?

תמה גם הגזבר:

לא אמרת שמכתב כזה וכזה כתבת לו?

נחה דעתו של המזכיר והחזיר:

ודאי כתבתי. אבל כלום שלחתי?