לואיס דה גונגורה (1627-1561)
אלגוריה על קוצר הדברים האנושיים הַבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קִנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם. תְּמוֹל שַׁחַר, עֶרֶשׂ לִי הָיָה, בָּא לַיְלָה וּבְתַכְרִיךְ כִּסַּנִי, קֵץ, בַּמַּחְשָׁךְ, כִּמְעַט בָּאֲנִי, לוּלֵא אוֹר סַהַר שֶׁאוֹתִי חִיָּה. בָּכֶם, גַּם כֵּן, יַד זְמַן הוֹיָה, אֶחָד מִכֶּם לֹא יִמָּלֵט! הַבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קִנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם. נִחוּם מָתוֹק, בִּכְלוֹת הַזְּמַן, לִי, הַצִּפֹּרֶן, צִיץ נֶחְמָד, זֶה שֶׁקָּצַב לִי יוֹם אֶחָד, בַּדַּחַק, שְׁנַיִם לוֹ נָתַן - כִּי שְׁנֵינוּ בְּנֵי חֲלוֹף בַּגַּן: לוֹ - גּוֹן שֶׁל אֹדֶם, לִי - וְיוֹלֵט. הַבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קִנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם. יָפֶה כֹּה הַיַּסְמִין, צוֹלֵחַ בֵּין הַפְּרָחִים, אַךְ שְׁעוֹתָיו סְפוּרוֹת יוֹתֵר הֵן מִקַּרְנָיו שֶׁכְּכוֹכָב הִנּוֹ שׁוֹלֵחַ; לוּ הָעִנְבָּר הָיָה פּוֹרֵחַ נָגְהוֹ, כְּמוֹתוֹ, הָיָה פּוֹלֵט. הַבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קִנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם. חַרְדַּל הַבַּר הַזֶּה אֲשֶׁר-לוֹ גּוֹן וְנִיחוֹחַ גַּס, פָּשׁוּט, זָכָה, עִם זֹאת, לַאֲרִיכוּת- אֶת חֹדֶשׁ מַאי כֻּלּוֹ שִׁיֵּר לוֹ! אַךְ טוֹב לִי מָוֶת וּפְאֵר לוֹ מִיְּמֵי חַרְדָּל שָׁח, מִתְמַרֵט. הַבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קִנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם. עוֹד לְשׁוּם פֶּרַח בַּבֻּסְתָּן נָטָה כָּל כָּךְ, הַשֶּׁמֶשׁ, חֶסֶד כְּמוֹ חַמָּנִית רַבַּת הַקֶּסֶם, זוֹ מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַּגַּן; רַבּוּ עָלֶיהָ בְּמִנְיָן- תִּיעַף הָעַיִן מֵהַבִּיט. הִבִּיטוּ נָא פְּרָחִים וּרְאוּ בִּי אֶת הַחוֹלֵף וְגָז בִּן-יוֹם: רַק תְּמוֹל עַל תִּפְאַרְתִּי קַנְּאוּ בִּי, כָּעֵת אַךְ צֵל אֲנִי, עָרֹם.
Luis de Góngora (1561-1627)
ALEGORIA DE LA BREVEDAD DE LAS COSAS HUMANAS Aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fuí, y sombra mía aun no soy, La aurora ayer me dio cuna, la noche ataúd me dio; sin luz muriera, si no me la prestara la luna. Pues de vosotras ninguna deja de acabar así, aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fui, y sombra mía aun no soy. Consuelo dulce el clavel es a la breve edad mía, pues quien me concedió un día dos apenas le dio a él, efímeras del vergel, yo cárdena, él carmesí, aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fuí, y sombra mía aun no soy. Flor es el jazmín, si bella no de las más vividoras, pues dura pocas más horas que rayos tiene de estrella; si el ámbar florece, es ella la flor que él retiene en sí. Aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fuí, y sombra mía aun no soy. Aunque el alhelí grosero en fragancia y en color, más días ve que otra flor, pues ve los de un mayo entero, morir maravulla quiero, y no vivir alhelí. Aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fui, y sombra mía aun no soy. A ninguna, al fin, mayores términos concede el sol si no es al girasol, Matusalén de las flores; ojos son aduladores cuantas en él horas vi. Aprended, flores, en mí lo que va de ayer a hoy, que ayer maravilla fuí, y sombra mía aun no soy.
מספרדית: אבנר פרץ
