לואיס דה גונגורה (1627-1561)
הבת היפה הַבַּת הַיָּפָה שֶׁבְּכָל בְּנוֹת הַכְּפָר, אַךְ תְּמוֹל הִתְחַתְּנָה הִיא הַיּוֹם תִּבְכֶּה מַר. בִּרְאוֹתָהּ מַחְמַד עַיִן יוֹצֵא אֶל הַקְּרָב, מוּל אִמָּא קוֹבְלָה הִיא בְּלֵב נֶעֱצָב: אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי. הִשֵּׂאת אוֹתִי, אִמָּא, עוֹדִי בְּגִיל רַךְ, קָצַר כֹּה הָעֹנֶג, הַכְּאֵב יֶאֱרַךְ, נָתַתְּ אוֹתִי שֶׁבִי לַהוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְלוֹ הַמַּפְתֵּחַ לִסְגוֹר חֵרוּתִי. אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי. בִּמְקוֹם מַבָּט רַךְ תְּשַׁלַּחְנָה עֵינַי פַּלְגֵי דְּמָעוֹת מֵעַתָּה כָּל יָמַי. כִּי אֵין לִי בָּן צֹרֶךְ אַחֵר כְּלָל מֵאָז מְקוֹר שַׁלְוָתִי לַקְּרָב רַד נֶחְפַּז. אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי. אֶל תַּעַצְרִי בִּי, אֶל תִּתְלִי בִּי אָשָׁם, אִם צֶדֶק בְּכָךְ הוּא נִפְרָז וּמֻגְזָם; אִם אֲהַבְתִּינִי, אֶל תִּתְּנִינִי לִגְנוּת, הֵן גָּרוּעַ מִכֹּל הוּא לִשְׁתֹּק וְלָמוּת. אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי. אִמָּא, הוֹי אִמָּא, מִי לֹא יִתְאוֹנֵן? גַּם אִם לִבּוֹ אֶבֶן, יִבְכֶּה וִיקוֹנֵן, יָשֹׁם בִּרְאוֹתוֹ, נֶעֱגָם וְעָצוּב, יַרְקוּת עֲלוּמַי חוֹלֶפֶת בְּלִי שׁוּב. אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי. יִסְתַּלְּקוּ לֵילוֹתַי, כִּי הָלְכוּ מְהֵרָה הָעֵינַיִם שֶׁפַּעַם רִתְּקוּנִי עֵרָה, יֵלְכוּ נָא וְאַל נָא יִרְאוּ בְּדִידוּתִי עֵת רֵיקָה וּמְיֻתֶּמֶת מַחֲצִית מִטָּתִי. אֶשְׁפֹּךְ, אַלְלַי, לְחוֹף יָם דִּמְעוֹתַי.
Luis de Góngora (1561-1627)
La más bella niña La más bella niña De nuestro lugar, Hoy viuda y sola Y ayer por casar, Viendo que sus ojos A la guerra van, A su madre dice, Que escucha su mal: Dejadme llorar Orillas del mar. Pues me distes, madre, En tan tierna edad Tan corto el placer, Tan largo el pesar, Y me cautivastes De quien hoy se va Y lleva las llaves De mi libertad, Dejadme llorar Orillas del mar. En llorar conviertan Mis ojos, de hoy más, El sabroso oficio Del dulce mirar, Pues que no se pueden Mejor ocupar, Yéndose a la guerra Quien era mi paz, Dejadme llorar Orillas del mar. No me pongáis freno Ni queráis culpar, Que lo uno es justo, Lo otro por demás. Si me queréis bien, No me hagáis mal; Harto peor fuera Morir y callar, Dejadme llorar Orillas del mar. Dulce madre mía, ¿quién no llorará, Aunque tenga el pecho como un pedernal, y no dará voces viendo marchitar los más verdes años de mi mocedad? Dejadme llorar, orillas del mar… Váyanse las noches, Pues ido se han Los ojos que hacían Los míos velar; Váyanse, y no vean Tanta soledad, Después que en mi lecho Sobra la mitad. Dejadme llorar Orillas del mar.
מספרדית: אבנר פרץ
