גבריאלֶה ד'אנונציו (1938-1863)
הו שחרותי הוֹ שַׁחְרוּתִי, אוֹיָה לִי, כְּבָר עֲטֶרֶת פְּרָחַיִךְ עַל מִצְחִי קָמֵלָה. עָקַת חַיַּי, שֶׁפַּעַם כֹּה נָקֵלָּה, עַתָּה, לָרִאשׁוֹנָה, גַּבִּי שׁוֹבֶרֶת. אוּלָם רוּחִי הִנֵּה זֶה אַךְ הֵחֵלָּה הַבְשִׁיל טוּבָהּ כַּפְּרִי, צְנוּעָה, בּוֹגֶרֶת, תֵּדַע לָכֹף, תֵּדַע לָעֹז; מַכָּה לוּ תֵּרֵד עָלֶיהָ, לֹא תִּגְנַח; עִמָּהּ סְלִיחָה, רֹב בִּין לָהּ. כְּבָר נְמוֹגוֹת כָּל הַזְּרִיחוֹת אֲשֶׁר הִפְצִיעוּ, הוֹ שַׁחְרוּתִי; גְּדוֹת נַחֲלִי תַּרְגַּעְנָה כַּחֲלוֹף בְּרַעַם זִרְמֵי הַמְּעַרְבֹּלֶת. צְלִיל אַחֵר וְזִיו אַחֵר אֵלַי יַבְקִיעוּ, אֶרְאֶה דְּמָעוֹת בְּעֵין אַחִים תִּבְעַרְנָה – אֶשְׁמַע אַנְחוֹת אַחִים אֲשֶׁר נַפְשָׁם סוֹבֶלֶת.
Gabriele D'Annunzio (1863-1938)
O Giovinezza O Giovinezza, ahi me, la tua corona su la mia fronte già quasi è sfiorita. Premere sento il peso de la vita, che fu si lieve, su la fronte prona. Ma l’anima nel cor si fa più buona, come il frutto maturo. Umile e ardita, sa piegarsi e resistere; ferita, non geme; assai comprende, assai perdona. Dileguan le tue brevi ultime aurore, o Giovinezza; tacciono le rive poi che il tonante vortice dispare. Odo altro suono, vedo altro bagliore. Vedo in occhi fratelli ardere vive lacrime, odo fratelli petti ansare.
מאיטלקית: אבנר פרץ
